ובכל זאת אני אוהבת להבטיח לעצמי הבטחות, אפילו שאני יודעת שהן לא יתממשו בסופו של דבר. אני מועדת, מענישה עצמי ובסופו של דבר מבטיחה לעצמי שאני אגרום לכך שיתחולל שינוי עצום בתוכי וכתוצאה מכך העתיד יראה הרבה יותר טוב. בסופו של דבר זה לא קורה. אבל יש משהו מהנה בהבטחות האלו.

אני מניחה שלו הייתי צופה בעצמי מהצד, הייתי רואה אדם עצל המסרב לשנות את אורח חייו הרעוע. לכולם נראה שיש לי את כל הכלים והתנאים לחיות חיים נפלאים, אבל אני מחפשת בכח להרוס הכל. מתוך פינוק, או שעמום. למעשה, זה נורא קל ונוח להסתכל על המעטפת החיצונית ולקבוע לפיה את תוכן האריזה. אם זה מהודר מבחוץ-זה בטוח מלא בטוב. גם אני הייתי כזו, אך עם השנים נחשפתי לאנשים ולמקרים שונים שהבהירו לי שזה לא כך. אני לא אשקר, החיצוניות מאוד חשובה לי. אני חותרת ושואפת לשלמות חיוצנית (ניתן להתווכח על קיומה, אבל זה לא מה שיגרום לי להפסיק לתור אחריה) אך ברגעים מסויימים אני מואסת בכך ושואלת את עצמי למה ואם זה בכלל שווה. כשאחותי בת ה-12 אוחזת ביריכיה שכמעט ולא קיימות ואומרת לי "השמנתי, אני צריכה דיאטה" אני מבינה שבאיזשהו מקום אני הבאתי אותה למצב הזה. אני זו שבודקת באובססיביות קלוריות על אריזות, מודדת מזון לנגד עיניה ואוכלת כמעט רק מוצרי מזון מקבוצות הלייט והדיאט. הנה, הבאתי אותה למצב בו היא זונחת את המילקי, קרלו ושות' לטובת מעדני 0%, מחשש להשמין. 1.49/32, דקיקה ביותר עם עצמות הנראות כמאיימות לבקוע את עורה. אני לא יודעת אם המרדף שלי אחר האושר שווה את הפגיעה בה. אחרי הכל, אני לא היה מאושרת אם זה יביא לאומללותה.

זה להקרע בין ויתור לבין עבודה קשה האמורה להניב תוצאות חיוביות שישפרו את חיי. זה מאוד קל לרצות, אך מאוד קשה להחליט ולבצע.