בפני הקוראים שהפוסט הקודם (שנמחק, כמובן) הלחיץ אותם. אני כבר לא יודעת אם לשמחתי, אך כשלתי ואני דיי בסדר.

*

פתאום אני רוצה לחזור לביה"ח. אהבתי את זה שהיו סביב רופאים ושההורים ניסו להאכיל אותי בלי סוף.

עכשיו מתייחסים אליי פחות, מדברים איתי רק מספר מצומצם של פעמים ביום. קל לי לחמוק מהם.

אני לא יכולה להתכחש יותר, אני אוהבת את תשומת הלב שמגיעה מכיוון המשפחה, ומבחינה בכך רק כשהיא נעלמת.

אהבתי את זה שהתרכזו בי, גם אם באותם רגעים התעצבנתי על כך וצרחתי על כולם.

"מה, את הולכת להקיא?"

מתי לעזאזל הספיקו לידע את אחותי שזה המצב?

למה היא מתייחסת אל זה באופן כה קליל ופשוט? הרי אסור לדבר על זה, לא לידי לפחות. נראה לי.

כ"כ הרבה דברים לא ברורים לי ואני חוששת לבקש הבהרה, אני לא רוצה לדבר עליהם עם אנשים. אני לא יכולה.