ב8:00 פסיכולוג, ב11:30 פסיכיאטרית. בין לבין ישבתי בפארק אקראי וחשבתי על מה שהוא אמר.

זה נורא קל לשנוא אותו, משום שהוא מציב אל מולי מראה שמשקפת לי את כל מה שאני לא רוצה לראות. הבבואה הזאת כ"כ מכאיבה.

אז כמה פתטי, אני יושבת באמצע הפארק, לוגמת מההפוך דל השומן ובוכה. הפנים נצבעים בשני פסים שחורים  מפס עפרון דקיק ואני מנסה לטשטש הכל בעזרת משקפי השמש הענקיים. אנשים מביטים בי במבטים תוהים. שיסתכלו.

זה מצב נורא עגום, בכי עקב המצב. הרי אני היחידה שאחראית לו. אם אני באמת ארצה אני אוכל לשנות אותו. אבל הרבה יותר פשוט להמשיך כך ולהצטער מדי יום. ז"א, יש לי פתרון. אך רק לבעיה אחת. האחרת מטרידה ונראה שתלווה אותי לנצח.

זה הפתרון שלי מול הפתרון של הרופאים. אני רוצה להוכיח ששלי טוב יותר. אחרי הכל עומדים מאחוריו נימוקים הגיוניים ביותר.

אבל למי זה באמת משנה?

הרבה יותר קל לדחוף לי כדורים חדשים ולקוות שזה יסדר לי כמה דברים במוח הדפוק.

וכמובן, לאיים שאם אני אמשיך לא לשתף פעולה - יאשפזו אותי.

אני לא אשתף פעולה ואני לא אתאשפז, אני פשוט אשקר. הם עוד ירדו ממני בקרוב.