כבר ימים שאני כותבת פוסטים ומוחקת, מיפה את האמת ומוחקת הרבה ממנה. החלטתי להפוך את הבלוג לפרטי כדי שאוכל להחליט מי יוכל לקרוא ומי לא, באופן כזה שיאפשר לי לכתוב באופן חופשי.

התלבטתי רבות אם להפוך את הבלוג גם ליומן אכילה. מצד אחד, יש לי כבר יומן שאני כותבת בו בכתב יש וגם קומונה בתפוז שסגרתי למטרה זו. מצד שני, כשאני יודעת שיש אנשים שקוראים את מה שאני אוכלת יש לי מין אחריות גדולה יותר. הרי אני לא אכתוב שקרים, כי אני אעבוד אך ורק על עצמי, אז במקרה ואני אחרוג באופן משמעותי/אוכל מזון חסר כל ערך תזונתי-אני אצטרך לציין זאת כאן ואתן תקראו, מה שידרבן אותי לשמור הרבה יותר.

אני מניחה שבהמשך השבוע אני אגבש החלטה בנוגע לעניין.

שנת הלימודים החלה בסדר. ז"א, אני חושבת שביחס לשנה שעברה היא החלה הרבה יותר טוב. בהפסקות אני יושבת עם חברות במדשאות ביה"ס והשיעורים מאוד הצטמצמו ורובם מעניינים אותי. חוץ מזה, אני ביב' והשנה הזאת קצרה ביחס לקודמות, אז היא גם תעבור יותר מהר. אני הולכת כדי לסיים עם תעודת בגרות טובה, לא כדי להתראות עם מורים ולא כדי לחפש חברים. זה מה שממקד אותי.

כמובן, גם השנה צוציקיות הטרידו אותי עם צעקות כגון "יאאלדה, למה את נועלת עקבים לביה"ס?!" "יאאלדע, למה את באה עם תיקים כאלה?"  "יאאלדעע, המשקפיים שלך יותר גדולים מהפנים שלך.חיחי"

הילאאדעות האלה יכולות לקפוץ לי ולמלתחה שלי. זה שהן נועלות נעלי גומי המשתלב נפלא עם מכנס הלייקרה הנפוח המזעזע, הבנייה הארוכה בציפורניים עם אלפי האבנים ומקיפות את העין במעגל עבה של עפרון שחור- לא גורם לי לצחוק להן בפרצוף או לצעוק להן היערות מטומטמות, אז למה לצחוק על בן-אדם שדואג לא להראות כמו סחבה אנושית?

באמת שאין פה שמץ של רצון לפגוע בבנות שזה הטעם שלהן. מצידי שיקשרו סמרטוט מטבח על הראש, רק שיניחו לאוזניים שלי. הצווחות שלהן יצאו מכל חור אפשרי.

התאהבתי ברג'ינה ספקטור.

השילוב של המילים של שירים ושל הקול שלה מעורר בי המון אמוציות. היא פשוט נהדרת.