אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול.
טוב, אולי כדאי שאני אתחיל מהתחלה.
קוראים לי דני, יש לי שני הורים שבטוחים שכל מה שהם עושים זה נכון, מבלי להסתכל רגע אחד, אם משהו השתנה בחיים שלהם. הם חיים לפי שעון שמעיר אותם בבוקר, ומזכיר להם שהם צריכים לישון בלילה.
הם היו בטוחים שאנחנו המשפחה המושלמת.
תמיד הייתי מנסה להגיד לאמא שלי, כי אבא שלי לא ממש היה נמצא, שאנחנו לא מה שהם חושבים שאנחנו, שאנחנו לא משתפים אחד את השני, לא איכפת לנו בכלל, וכל אחד חי בשביל עצמו.
הדבר הראשון שהיא הייתה אומרת לי כל פעם שאמרתי את זה, זה שאני סתם מגזימה, שאני לא רואה את הדברים נכון, ושאני לא מעריכה שום דבר שהם עושים בשבילי.
תמיד היא הייתה מתווכחת איתי על כמה זמן היא איתי, ואיזה אמא טובה היא שהיא מצליחה להתייחס אליי, גם כשהיא ממש עמוסה.
אני לא ראיתי את זה. אני בעיקר ראיתי שהיא עושה לי טובה שהיא בכלל מסבירה לי. תמיד איכשהו היא הייתה נפגעת ממה שאני אומרת, בלי להסתכל בכלל אם זה נכון.
תמיד היה רעש של ילדים בבית, ואנשים היו באים ומתארחים אצלנו.
תמיד כשהם היו, דווקא אז, הרגשתי שאני הכי לבד.
הייתי כועסת על ההורים שלי שבמקום להסתכל מה לא בסדר עם הילדה שלהם, הם היו מחייכים את החיוך של "הכל מושלם אצלנו" ולבדוק אם אני עומדת זקוף או לא, זה לא נחשב להסתכל מה לא בסדר אצלי.
נכון שהייתי רוצה שתגידו לי אם אני הולכת עקום, אבל אתם הולכים לא פחות עקום ממני.
אני באמת לא יודעת איך הייתי מתנהגת אם הייתי במצב שלכם, אני חושבת שאתה לא יכול לשפוט בן-אדם עד שאתה לא נמצא במצב שלו. אבל זה סתם קשה לי לראות מול העיניים איך אתם לא שמים לב, לשום דבר.
ואני יודעת כמה אתם חושבים שאם קניתם לי מלא מתנות, אז זהו, אתם ההורים הכי משקיעים בעולם.
אז לא, אף פעם לא חשבתם שאולי אני צריכה אתכם? לדבר קצת? בלי לחשוב שאולי אם אני אגיד לכם משהו, זה יכול לפגוע בי. בלי לחשוב שאני מעיקה עליכם, ובלי לחשוב שיכולתם לעשות עכשיו דברים יותר טובים.
אז ביום הזה, אמרתי הכל.
אני יודעת שקשה לכם לקבל את זה, אבל אם לא תסתכלו לזה בעיניים, זה לא יעלם מעצמו.
ודווקא ביום הזה, הרגשתי יותר לבד מאי פעם.
ובמקום להגיד לי שאני לא לבד, אתה אמרת שכולנו בעצם לבד, ושאין לנו אף אחד.
ונכון, אולי בנסיבות אחרות הייתי מסכימה איתך.
אבל באותו יום, חשבתי שאני היחידה שמרגישה ככה.
לפעמים המשפחה שלך, זה כל מה שיש לך.