אז די הרבה זמן לא כתבתי פה.. כמה שנים טובות..
זה לא כי אני מתעלמת ממה שקורה, אולי בעצם כן.. אני חושבת שזה פשוט כי אני לא מצליחה לנסח את המחשבות שלי במילים..
זה לא משהו חדש..
ואיכשהו כל פעם מחדש המחשבות מתארגנות ומתגנבות לי לראש בלי שאשים לב בכלל,
כל פעם זו תובנה אחרת לגבי..
היום הבנתי שאני מפחדת.
מהכל ומכולם.
אני פוחדת להיפגע.
בשנים האחרונות בחרתי להזניח את עצמי. לתת לעצמי ליפול לבור העמוק ביותר והכל כדי לאדע שסוף סוף הגעתי לתחתית המדרגה.
שאין יותר לאן ליפול.
אבל אני מצליחה להפתיע אפילו את עצמי.. אני מגלה שאני מצליחה לפגוע בעצמי כל פעם יותר ויותר..
אני חייבת להתחיל להיות כנה, עם עצמי לפחות..
אני פוחדת, ומהסיבה הזאת בדיוק אני מרחיקה כל דבר טוב שיכול לקרות.
ואז אני מתייסרת על ההחלטות המטומטמות שלי.
החלטות מפגרות להרחיק אנשים שאני אוהבת, רק כדי שאני לא אפגע יום אחד, ושחלילה אני אפגע בהם.
אז הינה,
רגע של כנות.
היום אני סטודנטית, יש לי כמה חברים קרובים שאני אוהבת עם כל הלב ומוכנה לעשות עבורם הכל ומשפחה שאני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה.
ועדיין אני ריקה מבפנים.
אני מזניחה את עצמי כדי לדחות את העולם החיצוני כמה שיותר רחוק.
אני פוחדת מאינטימיות.
הרבה זמן העדפתי סטוצים מתוקים ללילה רק כדי לא להתקרב לאחרים יותר מידי,
לא הרשתי לעצמי משהו אחר.
עכשיו אני מנסה לצאת מהמצב הזה.
החלטתי שהשלב הראשון יהיה לכתוב פה ולנסות להתוודות על כמה שיותר דברים.
לפרוק קצת עוול מהלב, לנסות לסלוח, לפחות לעצמי על כל מה שעשיתי.
זה רק ניסיון להיות קצת אמיתית לשם שינוי,
אני לא באמת מצפה שמישהו יקרא פה, למען האמת אני דווקא מקווה שאף אחד לא ימצא את הבלוג הזה..
יש משהו מנחם שאני את שלי אמרתי, אבל זה נשאר חסוי.
זה כמו לצרוח לתוך הכרית, עוזר להוציא עצבים אבל בו זמנית לא מפריע לאחרים.
תודה ושלום.. [:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
