הלל בן-שחר

כוס - פאקינג - עמק!!!!!!

עד שהצלחתי להלחין משהו שיצא טוב, באמת טוב, אפילו מעולה

לא הצלחתי לכתוב שום דבר שקרוב ללהיות מתאים עבורו.

כתבנו ביחד פאקינג 8 בתים, שבאמת יצאו טוב, אבל פשוט לא מתאימים בכלל לאווירה של השיר!

אז מה לעשות עכשיו? פשוט להזיז את השיר הנהדר הזה הצידה, ולכתוב משהו שמתאים יותר.

אוף אוף אוף אוף אוף.

מה שכן, עכשיו זה אומר שיש לי מילים ממש טובות לשיר אפל ומגניב יותר שאני אוכל לכתוב בעתיד הקרוב,

וזה דווקא קוסם לי מאוד. בא לי לכתוב שיר דום-דת' אפל וכבד, עם קטעים פחות מלודיים ורכים.

אני חושב שזה יסתדר הרבה יותר טוב עם כל הפעלים הרצחניים בשיר ההוא.

להתאים מילים למוזיקה פתאום הרבה פחות נוח לי מלהתאים מוזיקה למילים.

מה נהיה ממני? פעם הייתי איש של מילים! עכשיו אני איש של מוזיקה?

אל תבינו אותי לא נכון, זה היה יכול להיות טוב - בהנחה והייתי ברמה גבוהה!

אני לא מוזיקאי מחונן או משהו כזה, לא למדתי תאוריה ואני לא מנגן מהר בטירוף...

זאת אחת הסיבות שאני יותר בכיוון של דום מטאל - זה מטאל, אבל ב-slow motion, מתאים לרמת הנגינה שלי.

כמובן שאני חושב שזה ז'אנר מדהים ומעניין, כן? אבל לשם שינוי, נחמד שלא צריך להיות מטורף בשביל לנגן אותו.

ב-כ-ל מ-ק-ר-ה...

מחר יש מסיבת יום הולדת למיכל. אני ממש מקווה לא להיות מת מעייפות, כי זה פחות או יותר הכיוון שמתפתח מהפוסט הזה.

אני גם מקווה שיהיה כיף. אני מפחד שהיא תתאכזב. היו לה כ"כ הרבה אכזבות בחיים, גם ממסיבות..

אני מפחד שהיא תתאכזב כל-כך שהיא לא תרצה לחגוג יותר. זה בהחלט מרגיש כאילו זה עלול לקרות.

אה, כן. אגב יום הולדת למיכל, קניתי לה אוזניות במתנה, אחרי שהיא התלוננה פעם על זה שהאוזניות שלה נהרסו.

הגעתי אליה הביתה והיא בדיוק ירדה עם לילי [הכלבה], אז אני אמרתי שאני אשים את התיק ואבוא.

נכנסתי אליה לחדר והחבאתי את הקופסא. בהתחלה מתחת לשמיכה שלה, ואז הבנתי שזה רעיון רע,

אז החבאתי אותה על הכיסא שמלא בבובות. במקרה הייתה שם חולצה שחורה, אז השתמשתי בה לכסות את הקופסא.

עד שחזרנו הספקתי לשכוח לרגע מהמתנה, אבל ישר כשנכנסנו לחדר נזכרתי וניסיתי להתנהג כרגיל.

אמרתי באגביות למיכל "אה, את יכולה להביא לי את החולצה השחורה מהכיסא?"

היא לקחה אותה וקלטה שם את הקופסא, וקפצה אחורה. אלוהים, הפרצוף שהיא עשתה! הייתי צריך לצלם את זה.

אני חושב שבהתחלה היא לא קלטה בכלל מה זה... ואז חייכתי ואמרתי לה "מזל טוב!" והיא חייכה גם, והוציאה את הקופסא.

זה היה רגע חמוד. בהחלט רגע חמוד.

אחרי זה הלכנו לאכול פיצה. שלא תבינו לא נכון, פיצה זה אירוע מאוד רציני בשביל מיכל חולת הצליאק.

צליאק - רגישות לגלוטן, רכיב מרכזי בכל מאכל שעשוי מחיטה/לתת/שעורה ודומיהם, מה שאומר שאי אפשר לאכול פיצה רגילה.

אז מסתבר שפיצה האט מכינים פיצה ללא גלוטן. מיכל גילתה את זה רק שנה ומשהו אחרי הפיצה האחרונה שהיא אכלה.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אם אני לא הייתי אוכל פיצה שנה ומשהו, הייתי מתחרפן לגמרי!

הגענו לשם והסתבר שמגש ובקבוק קולה עולים פאקינג 80 שקל, אבל המגש השני עולה חצי מחיר - יענו שניים ב-120.

לי ולמיכל היה בדיוק 80, אבל המגש היה כל-כך קטן שהיה לי חבל לאכול. ניסינו ללכת לכספומט הקרוב להוציא כסף,

אבל שנינו לא ממש יכולים. דרך אגב, אני נמצא במינוס הכי גבוה [מינוס גבוה? זה לא אמור להיות נמוך?] שהייתי בו אי פעם.

בכל מקרה, החלטנו שאוכלים פיצה, גם אם רק מגש אחד, ומקסימום - נשתה המון קולה, אולי זה ימלא אותנו.

איך שאנחנו חוזרים לפיצרייה, אנחנו קולטים את אמא של מיכל ביחד עם אח שלה עומדים שם, ליד הקופה.

זה היה צירוף מקרים מטורף לגמרי! ובסופו של דבר אמא שלה הזמינה אותנו ל-3 מגשים [130 בסה"כ, סכום מאוד לא הגיוני ביחס ל-80 של מגש אחד]

ואני שילמתי עוד 10 שקלים על קולה לי ולמיכל.

בקצרה אני אגיד - היה טעים. אפילו מאוד.

לסיכום,

לפי מה שהבנתי ממיכל, אם מחר המסיבה תצליח ותהיה טובה, זה יהיה יום ההולדת הכי טוב שלה אי פעם.

אם לא... טוב, זאת חתיכת אכזבה. זאת הסיבה שהיא כל-כך לחוצה, וזה כבר מתחיל להשפיע עליי.

טוב, הגיוני - אני רוצה שיהיה לה טוב.

אז כן, שוב הגענו למצב שאני כותב חפירות באורך של ספרים שלמים.

מעניין אותי לדעת אם מישהו אשכרה קורא את זה.

כאן נשלמת הפריקה המזדמנת והאקראית שלי.

עכשיו אני אלך לישון, ושאלוהים יעזור לי, זה הולך להיות להרבה שעות.

כאילו, אני מקווה.

לילה טוב, ושיהיה לכולנו סקס נהדר!