.The taste of metal

הרצון לצאת החוצה,לעשן,לשתות,להזדיין,להזות,לברוח,לשכוח,להיות מאושר.

הבית הפך להיות ביתזונות,ואמא-הזונה הראשית.

פשוט לעצום את העיניים,לקחת את הנשימה הכי ארוכה ולעלות על הטרמפ הראשון וההזוי שיקח אותך הכי רחוק מכאן.

אז תאהבי אותי,כמו שאת לא יודעת לאהוב,חזק ולוחץ כשעיניך מצועפות או דוקרות.

תאהבי אותי אהבות שונות ומשונות.אהבות של חולשה וחוסר עונים,אהבות של פחד חולניות ושנאה.

תאהבי אותי,כי אני הדבר האחרון שנשאר לך,היחיד שיכול להוציא ממך משהו אמיתי.

תאהבי אותי כי היינו מאושרים פעם..ואז הוא מת,ואת התחלת לרקוד ריקודי מוות עם חורים שחורים.

תאהבי אותי,כי אני עוזב ורוצה שתתחנני אליי שאחזור.

שאהיה במקום אחר,והמילים,החיבוקים והחזיונות יתרחקו ויראו כמו אוסף של תמונות ישנות וקטועות..

אבל מאוחר מדי.

..................

סופשבוע:

מין מחזוריות מזוכיסטית שכוללת הרבה הרבה כאבים ומשאירה אלפי צלקות וסימנים כחולים.

אני נקשר-ואז עוזב או נעזב,מצפה- ואז מתאכזב או סתם נופל מאוד חזק,מאושר-ונותן לדבר הבא להרוס לי,מתאהב-ושונא או נשנא בין רגע.

משאלות לאוויר,

תקוות שווא

וחלומות שמשום מה מסרבים להתגשם.

יותר מדי מערכות יחסים לא בריאות.

היומולדת שלי התפוצצה לי בפנים,היא רק נתנה לי דיוקן מאוד ברור מול העיניים של העולם שסובב אותי-כל אחד עסוק עמוק עמוק בתחת שלו,מנסה להתחבב ע''י כולם,ולא מרשה לעצמו לעזוב לרגע את המסלול המהיר הזה,היותר מדי מהיר הזה,מהיר מדי בשבילי לפחות.

ואז אני קם למחרת,וכשכולם שואלים "איך הייתה לך היומולדת?" אני עונה בחיוך ומשקר,כי איך זה הגיוני שיום כזה יכול להיות עצוב?

לרגע מרגיש שזה האושר,אוחז בו..וחושב שזאת האמת שלי שאלו הם באמת חיי.

בכל נגיעה יש כאב,יש שיעמום.

בכל מבט כאילו נופלים עליי השמיים.

הכל כ''כ חשוף,כ''כ חשוך,כ''כ חשוב ולא חשוב.

יש עליי יותר מדי.

תודה לכל מי שתמך בי באמת,

אבל התודה הגדולה מגיעה לכל אלה שתקעו את הסכין-בזכותכם היבנתי שאתם כלום חוץ מאנשים קטנים ומסכנים שרק רוצים קצת אהבה.

רק אל תצפו ממני להיות זה שיתם לכם אותה.

אני מרחם על אנשים כמוכם.