פוסט על דיכאון אטומי ופוסט על מרירות גדולה
פוסט על מוות הרואי או געגועים לשקיעה
פוסט על בדידות תהומית ופוסט על פחדים
פוסט על סבא שמת (בדיוק לפני שלוש-עשרה שנים) ופוסט על אלוהים.
צ'כוב כתב סיפור קצר על נסיך מדוכא שהיה לו הכל (לכאורה או שלא) כסף, נשים, השכלה, משפחה טובה. אבל הוא שכב במיטה מדוכא במשך חודשים ולא עזר דבר. אמא שלו הציעה את חצי המלכות למי שיצליח להחזיר לבנה האהוב את שמחת החיים. הגיעו רופאים ומכשפים מקצווי תבל מנסים לאמר לו ככה וככה ולהסביר לו אחרת. והוא שוכב במיטתו לא מבין איך נעלם החשק לשיר, הכמיהה לרקוד, ההנאה שבלרכב על סוסים או סתם לטייל עם בחורה בשדות. עד שיום אחד הגיע רופא זקן לממלכה. גבוה, כחוש ,ומלא חטטים. לבוש בליות, אבל נחוש בדעתו שהוא יוכל להחזיר לבחור הצעיר את שאבד לו.
Make a long story short (בכל זאת סיפור קצר...)
כשהנסיך התעורר קטוע רגליים מהניתוח שאותו רופא ביצע בו, הוא כל כך רצה לרקוד, לרוץ, לרכב, לחיות...!
כשנהיה בני שבעים וניזכר בשנים (אם נחבר ביחד את הדקות השעות והימים) שבכינו על הבנאדם שבגד באמון, האקסית המטופשת , החברה הזונה, המורה הרעה, אז מה? אז נרצה מה? הכל מחדש ושוב וטוב יותר- ואי אפשר.
מישהו שאל אותי איזה אירוע מחולל קרה בחיי שגרם לי להתחיל ללכת שני סנטימטר מעל האדמה באופן קבוע, להיות מלא אופטימיות ושמחה ולהעיף מחיי את כל מי שגונב במקום להעניק. אז אין לי תשובה. אין ספק שזה רצף זעזועים שהסתכם ביום אחד שהבנתי שאני מושלם (בדיוק כמוכם) כי יש לי שתי רגליים שיקחו אותי לאין שארצה, שתי ידיים שאוכל לחבק, שתי עיניים שאוכל לספוג, ולב שכמה נעים לשמוע אותו דופק.
ולא תמיד הכל בדיוק כמו שתכננתי. העולם לצערי לא תמיד מתנהל לפי צרכיי. אבל זה מה יש ועם זה ננצח.משפט של אמא שלי.