"מהו האושר שאני מפיקה מן החיים?

הוא מועט. מועט מדיי.

אין לי משהו טוב.

אין לי משהו להתנחם בו.

אך העצב,

הכעס,

הקושי,

התסכול.

הם גוררים אותי.

הם גוררים אותי בכוח,

אל עבר המוות.

בצעדים גדולים,

אני צועדת,

מועדת,

ונופלת...

אל המוות.

יהיה לי טוב יותר שם.

שם, אולי לא ארגיש כלום.

ובעצם, זה טוב יותר מהחיים."

לפני כ3-4 חודשים, אלה היו המחשבות שחשבתי.

המוות טוב יותר.

הוא עדיף.

רציתי כל כך להיעלם, מרוב עצב, כעס, קושי ותסכול.

באמת האמנתי, שאפשר להיתחמק.

הרגשתי שלא אחסר לאיש.

אני יושבת פה, הדמעות מאיימות לפרוץ מעייני.

הייתי כל כך טיפשה.

אני עדיין פסימית.

אבל עכשיו אני יודעת, שהמוות הוא לא הפיתרון.

הוא לא דרך.

הוא בריחה מהתמודדות, ממציאות.

אין בהתאבדות משהו טוב.

ואני כל כך שמחה שלא עשיתי שום דבר.

התקופה הקשה שלי עברה.

התקופה שבה הייתי יושבת ימים שלמים בבית.

יושבת ובוכה.

לכל רוצה להיתאבד, אפילו אם הם נראים בלתי אפשריים,

יש 2 פתרונות.

האחד, באמת להיתאבד, ולהפסיד את החוויה שנותנים לך פעם בחיים- החיים.

והשני, להרים ראש בגאווה, ולפתור אותה.

אנשים, קחו שיקול.

אל תעשו את הטעות שאני כמעט עשיתי.

תמר.