אני אוהבת את האופי שלי.

להרבה אנשים אולי קשה להבין את זה.

אולי זה נשמע שוויצרי.

אני אוהבת את האופי שלי.

אני חושבת שההתייחסות שלי לבני אדם היא טובה, וראוייה לשמש דוגמא.

אני חושבת שאני בוגרת.

אני חושבת שאני מסוגלת להיות מאוד חכמה, והכוונה היא לא ללימודים, אלא להתנהגות.

אני חושבת שיש מה לשפר בי.

אני חושבת שיש הרב מה לשפר בי.

אני צריכה להיות פחות רגישה, למרות שזה לא משהו רע.

אני צריכה להיות יותר חברותית ופתוחה לקשרים.

אני צריכה לשכוח מסטיגמות, הן לא מקדמות אותי בשום דבר.

היא לא רוצה שאני יקרא את הבלוג שלה.

שנה שלמה לא הייתה לה בעיה.

עכשיו, ודווקא עכשיו היא יורקת לי בפרצוף.

היא אומרת לי במילים אחרות:

תמר, את לא שווה את הרגשות שלי.

את לא חשובה מספיק כדי שאני אשתף אותך.

זדייני.

מה לא עשיתי בשבילך.

מה לא עשיתי בשבילך???

אין בעיה. אני לא יקרא את הבלוג שלך.

אבל זה אומר גם שאנחנו כבר לא חברות כמו שהיינו פעם.

את לא רוצה שנהיה חברות, וזה לא רק הבלוג.

את לא רוצה. לא צריך.

תמר.