אני רוצה להדגיש לפני שאתם קוראים את הקטע:

אני לא נגד הומואים ולסביות.

אני נגד קיום מצעד הגאווה בערים דתיות ובירושלים.

אין לי בעיה עם הומואים ולסביות.

להפך, שייעשו מה שהם רוצים. לי זה אמור לשנות?

הבעיה היחידה שיש לי איתם זה "מצעד הגאווה".

מבחינתי, תצעדו בתל אביב, בחיפה, באילת, רמת גן, ראשל"צ ומה לא?

אל תצעדו בערים דתיות. אל תצעדו בירושלים.

אז נכווווון שמותר לכל אחד להביע את עמדתו בירושלים ובלה ובלה ובלה.

אבל אתם רואים שלא מסתדר.

אתם יודעים שלפני שנתיים הייתה דקירה.

אתם יודעים שהממשלה והמשטרה שלנו משקיעות כל כך הרבה כסף בשביל הדבר הזה.

ומה יוצא?

אוקי, אז צעדתם 500 מטר והראתם לכולם כמה אתם גאים.

מרוצים?

חושבים שהיה נכון לעשות את המאמץ הזה,

דווקא כדי לצעוד בירושלים?

אין לכם מקום אחר, שבו קצת יותר מקבלים אתכם?

מה לעשות, דתיים לוקחים קשה את העניין של הגאווה.

אז אתם חייבים דווקא, לעשות את מה שיוצר הכי הרבה מהומות?

אנשים יכולים למות.

אנשים יכולים למות!

אתם רוצים שייכבדו אתכם ואת ההעדפות שלכם,

אבל גם הם.

אני בטוחה שהם לא מעוניינים שמצעד כזה יצעד ברחובות העיר שלהם,

גם אם המסלול לא עובד דרך השכונות הדתיות [וכל הכבוד על כך, זה משפר בהרבה!]

יכול להיות שהפוסט הזה נשמע מעליב, אני שוב באה ואומרת שלא.

תמר.

TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM

עונות...

"ילדה.

אני לא יכולה להבטיח לך שהשמיים יהיו כחולים.

קיץ עכשיו, הכל נראה מקסים.

אבל החורף יבוא.

ואולי יהיה לך אז רע.

לפעמים בשמיים תהיה סערה.

הוא יחלוף.

החורף הרע, הוא ילך.

ותחזור שוב השמש.

תצבע בצהוב.

את כל השחור, שהותיר הגשם."

החורף והקיץ לא מסמלים בשבילי מזג אוויר, טמפרטורות וכאלה.

העונות האלה ממש משפיעות עליי.

אני כל כך מדוכדכת בסתיו-חורף. אלה בדרך כלל התקופות הרעות שלי.

אני רואה הכל שחור, בא לי למות

.באביב-קיץ אני מרגישה שיש תפנית חדשה בחיי.

כאילו שהכל הופך להיות יותר טוב.

לא כל כך חזק, אני לא הופכת לאופטימית מזה, ועדיין יש את הצרות הרגילות,

אבל עדיין. יותר טוב.

זה פוסט דיי עלוב, אולי אני יחבר אליו עוד נושא קצר.

תמר.

TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM

 חיים ומוות...

החלק הזה קשה לי.

איבדתי חלק מקרוביי, אני חושבת עליהם בלילות.

לא ראיתי את סבא כמעט שנתיים.

אני באמת לא עומדת לראות אותו יותר?

הוא הלך?

ואיפה הוא עכשיו, טוב לו?

האם קשה עליו הפרידה הזמנית  מאיתנו?

או שמא זאת פרידה אמיתית?

ומה יקרה אם היקרים לי שעדיין בחיים, ילכו ממני פתאום [חס וחל]?

איך אני אגיב?

האם אני יודעת לחיות ככה?

כל כך הרבה מקרי מוות בשנה האחרונה.

הורים, סבים, אחים, ובכלל בכל האזור שלנו, אנשים מתים..

גל שחור.

מותר להגיד, לי זה לא יקרה?

מותר להגיד, אין ברירה וככה חיים?

מותר לבכות בלילה, על אלה שעדיין איתי? על זה שביום אחד הם ילכו, ולא יהיו עוד?

מותר לומר, מחר אני יכולה למות, ולהתכוון לזה באמת?

אני לא יודעת אם מותר.

אני לא חושבת שיש חוקים ברורים.

זה מה שהאדם מרגיש.

ואני מרגישה, שאני שוקעת.

אני כל כך מתגעגעת, לא הספקתי אפילו להיפרד, לעכל.

כל כך מתגעגעת.

סבא, סבתא, בבקשה.

חזרו אליי.

תמר.