יושבת בבית שלה, ילדה.

היא יושבת מול המחשב, כותבת פוסט בבלוג, מדברת במסנג'ר.

היא אוהבת לשחק כדורעף,

היא אוהבת מוזיקה.

בבית אחר, יושבת ילדה אחרת.

אבל כמה היא אחרת?

אולי בתחביבים, אולי בהעדפות.

אבל במה עוד?

היא ילדה בדיוק כמו הקודמת.

ויש לה בעיות כמו של הקודמת.

והיא כמו הקודמת.

הקודמת גרה באבו גוש. היא ילדה ערבייה.

האחרת גרה באזור ירושלים. היא ילדה יהודייה.

לאנשים קשה לקלוט את זה.

פשוט קשה להם.

המצב הפוליטי משפיע- משפיע והרבה.

אני גם לא מצפה מהפוליטיקאים שלנו לחשוב כמו מה שכתבתי למעלה.

אני מצפה שהאזרחים הרגילים.

משני הצדדים.

יבינו את זה.

לא רק יהודים וערבים.

אלא כל אחד.

כל בן אדם הוא שונה,

אבל בסוף, כולנו אותו דבר.

תמר.

עריכה:

אני יושבת בבית.

משעמם לי.

אווווף.

עריכה, שוב. :

עדיין משעמם לי.

נסעתי למשהו של הכדורעף.

איזה טורניר.

דיי הפסדנו ברוב המשחקים.

והיה קצר.

וטיפשי.

ומשעמם ליייי!

עריכה:

"היא כל כך יפה,

זה צובט בלב שלך.

אך בכאב עצום....

היא לא מבינה שאני רוצה אותה,

אין לי כוח לכלום..."

מי שלא מכיר את ההתחלת שיר הזאת

~היא כל כך יפה, כוורת~

שיר פשוט מדהים!

כן, אם יש קוראים הם מבינים שעדיין משעמם לי,

ואני כותבת רק כדי להראות שלא מתתי או משהו,

כי פשוט אני לא עושה כ-ל-ו-ם!

עריכה, עוד פעם:

"ילד,

אתה כל כך מושלם.

אתה מדהים, אתה מקסים אתה..

אני פשוט אוהבת אותך.

רוצה לגעת בליבך,

רוצה לשמוע את קולך,

אומר לי,

שאתה אוהב אותי.

ילד,

אין מילים בעולם,

שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה אליך.

רוצה לדעת,

שגם לך אין את המילים,

שגם אתה מרגיש.

ילד,

איפה אתה כשאני צריכה אותך?

כל כך קשה לי בלעדייך,

ואתה עסוק איתה.

אתה אוהב אותה.

ילד,

הלוואי ואי פעם תחוש את הכאב.

הלוואי ותבין מה זה להיות בצד.

לך להזדיין ילד.

למרות שאני לא יכולה להאשים אותך.

תמר, והפעם זה לא קטע על מישהו. סופסוף.

[הממ.. קטע לא משהו..]