לא הייתי כאן הרבה זמן,

באמת שאין לי כוח לספר איך היה הכל,

היה כיף. זה מספיק.

אולי יש 2-3 דברים שאני כן רוצה לספר, שוב פעם אני וחיי האהבה המתוסבכים שלי...

מתישהו אחר, נראה לי.

תמיד רציתי שיאהבו אותי,

והנה, במחנה זה קרה.

אבל... לא הרגשתי כמו שרציתי להרגיש.

הרגשתי מגעילה.

הרגשתי כל כך רע.

למה?

כי דחיתי אותו.

כי לא אהבתי אותו בחזרה.

כי ידעתי איך זה להיות בצד השני.

לאהוב ולהתאכזב.

אני לא מאמינה, איך יש אנשים שהולך להם כל כך.

אני מסתכלת עליהם, מדברת איתם, ונכון שיש דברים גרועים שקורים להם,

אבל כל כך הרבה דברים טובים... דברים שחלמתי שיקרו לי.

היום אמא שאלה אותי אם אני רוצה להיות ליידה כשהיא תולה כביסה ומבשלת.

הארי פוטר ומסדר עוף החול היה ביד שלי.

היא ראתה אותו והבינה.

"אם נמאס לך, זה בסדר. את לא חייבת."

אני באמת אוהבת לדבר איתה.

אני אוהבת אותה בכלל.

אז למה לא יכולתי להגיד לה- אמא, לא נמאס לי. פשוט עכשיו לא מתחשק לי, אני עייפה ורוצה לנוח ולקרוא. את יודעת שאני תמיד שמחה לדבר איתך...

למה לעזאזל לא יכולתי להגיד את זה?

למה לא יכולתי להגיד לה את האמת?

באחד הפוסטים הראשונים אמרתי שאני אוהבת את האופי שלי.

מטומטמת. אני שונאת את עצמי.

תמר.

"כשהרגע הזה יגיע,

אני אביט אל השמיים, ואראה שהם כחולים,

אראה את השמש מחייכת אליי, חיוך גדול.

אביט אל האדמה, יהיה שם פרח. פרח יפה.

כשהרגע הזה יגיע,

על העץ שליידי ציפור קטנה תצייץ,

ומתחתיה, אינספור נמלים יתרוצצו בלי הרף.

יצלצלו פעמונים המבשרים,

שהרגע הזה הגיע.

כשהוא יגיע,

אדע את השימחה.

עד שהוא יגיע..."

אני חושבת שסיימתי תקופה בזמן האחרון.

סגרתי פרק.

השלמתי מעגל.

איזה בדיוק, קשה לי לדעת, שכן אינני יודעת מתי בדיוק הוא הסתיים, ואיזה חדש נוצר.

אולי אני מתחילה לצאת מהדכאונות שלי. זה עדיין בגדר 'אולי',

אבל אני בהחלט מקווה.

יש לי סיכוי אי פעם להיות אדם אופטימי?

אני לבדי אוכל לעשות את השינוי הזה?

אני עדיין צריכה למצוא את התקופה הזאת. לבחון אותה במבט לאחור.

זה בשלבים, לאט לאט...

חשבתי בזמן האחרון על מה אני ארצה לעשות כשאהיה גדולה...

תמיד רציתי להיות זמרת.

זה התחזק אצלי כשהייתי בהופעה של זמרת אהובה.

כל כך רציתי להיות במקומה ברגעים בה הייתה על הבמה.

ראיתי איך אנשים אהבו אותה.

איך אנשים רצו לשמוע אותה שרה, רצו לשמוע את המוסיקה שלה.

אבל... אני לא חושבת כגע שזה בר ביצוע.

רק אם אתה לא ממש ממש מצליח, אתה לא מקבל הרבה כסף, ובנינו- זה גם משהו שאני רוצה בחיים. למה לא?

חשבתי על כיוונים אחרים- ההורים שלי אמרו שמתאים לי כל הקטע של עיצוב. אני באמת אוהבת את זה.

עורכת דין זה כסף טוב. אני פשוט לא חושבת שאהיה מספיק מוצלחת.

פסיכולוגיה זה משהו שמתאים לי. זה גם נראה לי הכי אפשרי.

אני אוהבת לדבר עם אנשים על הבעיות שלהם, אוהבת לתת פתרונות- ולרוב הם גם נכונים...

שמתי לב שאני לא מספיק מאמינה בעצמי.

תמר.