תגידו, קרה לכם פעם שנושא מסויים לא יצא לכם מהראש כמה ימים?

לי זה בדרך כלל קורה באהבה, אבל עכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב על הגודל של הבטן שלי. [ועוד איברים אחרים]...

זה נוראי.

ולכן אני מצטערת שכל העידכונים שלי בזמן האחרון הם על זה.

אחרון, מבטיחה. [אני חוזרת על עצמי היום.]

היינו אצל תזונאית, או איך שלא קוראים לזה.

בשביל אמא שלי, אבל רציתי גם להישקל.

58.

אני לא יודעת איזה גובה אני.

חשבתי ש1.63, אבל אח שלי אמר לי שאני יותר לכיוון 1.65.

התזונאית [באמת שכחתי איך קוראים למקצוע הזה], אמרה שאני ילדה רזה.

ושאני יכולה לרדת, אבל לא לעלות, ושאני בסדר גמור.

לא כל כך האמנתי לה, אבל הסתכלתי במראה אחר כך, וראיתי שהטליה שלי [טליה זה מותניים. שלא כאילו מהחזה ועד האגן הכל ישר, אלה שיש צורה. יש עאלה שקוראים לזה גיטרה, וזה נחשב נשי.] יפה, ומודגשת, ושנכון שיש לי צמיגים קטנים, אבל שיש שמנות ממני, ויש רזות ממני, ותמיד יהיו יותר ופחות ממני.

החמיאו לי על חולצה חדשה, על מכנסיים שעושים אותי רזה.

זה עשה לי טוב.

בטח זה יעבור עוד מעט, ההרגשה הזאת, כי זה מוזר שפתאום אני מרגישה רגשות כל כך מנוגדים, אולי זה אפילו לא אמיתי?

תמר.

נזכרתיייייי!

דיאטיקנית!