עוד מעט מתחילה עוד שנה.

כל החופש ממש חיכיתי לזה, לראות שוב את כולם, לראות אותו.

עכשיו אני כבר לא רוצה.

אנשים טיפשים.

מה אני צריכה אתכם?

נכון שיהיה לי טוב יותר בביצפר,

ועדיין האנשים הטיפשים האלה חברים שלי,

אבל לפעמים כל כך נמאס לי מהם.

בעצם, נראה לי שהם הנורמלים ואני המטומטמת.

הגיוני לא?

חשבתי קצת על מה אני אשדר שנה הבאה.

(תגידו את זה. אני מסתירה את עצמי. אני לא הולכת לפי מי שאני, אלא רק לפי עקרונות. אני לא אמיתית. לא אכפת לי.)

החלטתי ללכת על העקרונות שלי.

עוד לא יצא לי משהו טוב מאהבה.

אני לא רוצה להיתאהב.

זה בטח לא יצליח לי, נקווה.

זה יישמע מוזר – אני אלך תמיד עם שחור בעיינים.

לא רק בגלל שאני אוהבת את המראה.

בגלל שאני שמה זין.

ולא אכפת לי מה יחשבו על זה.

תמר ברק עושה מה שהיא רוצה.

כמה שפחות לחשוף את עצמי.

השנה המון אנשים יידעו עליי המון דברים.

זה לא יקרה שוב.

אתם בטח תוהים- מישהי שכותבת בלוג רוצה כמה שפחות לחשוף את עצמה?

אז.. ככה. הבלוג זה המקום שלי לשפוך. מי שקורא בו לא מכיר אותי, וגם אם יש 2-3 שכן – מהם לא אכפת לי. אני גם לא כותבת ממש שמות, וכככל מה שקורה לי. אז זה בסדר, מבחנתי.

העיקרון הוא תמר קרירה ומרוחקת.

שלא אכפת לה מה כולם אומרים עליה.

בין הדברים הכי חשובים לי שיקרו בשנה הבאה –

אין בכי.

אין דמעות.

אני לא אתן לעצמי להיתדרדר לשפל הזה מול כולם.

לבד, זה בסדר.

קיבלתי מכה?

שום דבר. לשתוק.

להיתגבר.

בכי זה שחרור, בכי זה טוב.

למרות כל זה – לדעתי, בכי זאת חולשה.

אף פעם לא חשבתי ככה, אבל אתמול בלילה התעמקתי בנושא הזה- מי אני אהיה?

והחלטתי לנסות.

אם לא יקרה משהו מיוחד, אני חושבת שהעקרון הזה יישאר ככה.

חוצמזה, אני מקווה שאני אצליח לממש את זה. זה דיי קשה.