מביטה על עברי ממרום שנותיי- 13 וחצי שנים שאולי נשמעות מעטות, אולי הן באמת מעטות, אך בשבילי הן ארוכות וחשובות.

13 וחצי שנים בהן טעמתי את קצה פסגת הידע, המחשבה העמוקה וההבנה.

יהיו אלה שיגידו שאני ילדה קטנה, ויצדקו.

אני ילדה קטנה, ילדה קטנה הבוגרת יחסית לגילה. ילדה קטנה הרוצה לגדול ולהיתבגר- והנה רגע אחד יחלוף ועוד אתגעגע לתקופה הזו.

אני מרגישה כאילו רק אתמול הייתי זאתי עם הקוקיות מהגן, זאתי שהיתחצפה למורה וכמעט שפגעה בה עם המספריים.

הזמנים חלפו כל כך מהר מאז אותו יום מקולל בו אימי סיפרה לי שרבה עם אחיה, וכנראה שניצטרך לעבור לגור במקום חדש.

כל הדברים שהיו עברו בלי שנשים לב מאז שבאמת עברנו לגור פה, מאז שהתחלתי את חיי כמו מחדש.

זה כאילו שרק לפני רגע סיימתי את בית הספר היסודי ועברתי לחטיבת הביניים, הכרתי את חברותיי החדשות לאותה שנה...

אני מרגישה שהבלוג הזה פתוח כל כך מעט זמן, כשבעצם הוא פתוח 7 חודשים.

7 חודשים, אתם קולטים מה זה?

בטח בראשכם עוברת המחשבה- אז מה? יש בלוגים שפתוחים 4 שנים.

ואני מבינה אותה.

פשוט, שלשמור על המקום הזה, הפינה הזאת שלי כל כך הרבה זמן, יחסית לבלוגים הקודמים שהיו לי.

זה בלתי ייאומן, שלפני רק כמה חודשים הכרתי את נועה האמיתית, ובקלות שהיכרנו כך ניתקנו.

ואת יודעת נועה? זה חסר לי.

וזאת אשמתי, כל מה שקרה. אני מבקשת שתסלחי לי.

ומה אני עכשיו?

אני זאתי שבוכה בלילות, שמתרחקת מאחרים כדי לא להיפגע.

זאת שנשארת מאחור, וכנראה שלעולם גם לא תצא ממנו.

אני אחת שאף אחד לא מכיר.

"מה? אין לך מישהי שאת יכולה לבטוח בה?" היא שאלה אותי.

ולא, עניתי לה. פשוט לא.

היי, יודעים מה?

אני סתם חתיכת חרא.

סתם אחת בעולם הזה.

ועוד חושבת שהיא מיוחדת, בעלת תובנות גדולות משל השאר.

בטח, הצחקת אותי.

מתי אני אבין שאני אחת מתוך מליארדים?

מתי אני אבין שהכל יכול לקרות גם לי?

סוף סוף, פוסט שאני מרוצה ממנו.