אנשים צריכים להבין, שיש לי את כל הזכויות שבעולם לשמור את הבלוג הזה לעצמי, ולא לתת אותו לכולם.
אני מבינה את העובדה שאנשים רואים תגובות שלי ונכנסים לקישור. זה בסדר, אין לי מה עשות נגד זה.
אבל להגיד שאני רעה ולכעוס עליי? סליחה, זה כבר לא צודק.
הבלוג בשבילי הוא מקום קודם כל לעצמי. אחר כך הוא לחוג החברים הקטן שבחרתי לשתף אותו בהגיגי, ולאנשים שנכנסים לפה.
חברים שלא בחרתי לשלוח להם את הבלוג הזה- לא אומר שהם חברים פחות טובים שלי.
זה רק אומר שאני מזהה אתום כנאמנים יותר, כאלה שישמרו את הסודות שלי ולא יפיצו אותם.
"זה לא כזה סיפור", אמרו לי. מה לא כזה סיפור בזה?
זה כאילו שיכנסו לי לתוך המחשבות, מה יכנסו? יפלשו לי למחשבות!
ברגע שלמישהו כבר יש את הבלוג, זה חסר טעם לבקש ממנו לא להיכנס, לכן כל מי שנכנס- תקראו, אל תאשימו אותי בדברים שאני כותבת עליכם, ואם יש בכם טיפת כבוד- ספרו לי על זה לבד/במסנג'ר [email protected] .
את יודעת מה תם? אני ממש לא מבינה מה יש לך להיעלב.
מה בדיוק העליב אותך?
שלא סיפרתי לך שיש לי בלוג?
את יודעת, הבלוג שלי שונה משלך, בהרבה.
האות שיש הכי הרבה בפוסטים שלך היא ע' [חעחעחע, כע, ליהיעעע],
רוב הפוסטים שלך הם פוסטי תמונות חסרי תוכן,
ועד עכשיו לא קראתי בו משהו אישי.
הוא אחלה בלוג, אבל את צריכה להבין שהתפיסות שלנו שונות.
בשבילך, שבנאדם שאת לא רוצה יקרא בבלוג שלך, זה מקסימום לראות כמה תמונות.
אצלי, זה לקרוא את הרגשות והמחשבות שלי.
אמרת לי שלליהיא יש את הבלוג שלי מהבלוג של הדר קווינט.
רוצה לדעת על מה דיברתי עם ליהיא?
הדר אומר/ת:
מאיפה יש לך אותו?
ליהיא =]] אומר/ת:
מתם..
הדר אומר/ת:
מתם ישר? היא שלחה לך את הכתובת של הבלוג שלי?
ליהיא =]] אומר/ת:
כןן..
אז מה מני? היא נכנסה אליו דרך הבלוג של הדר קווינט נכון?
ועוד לי את קוראת שקרנית.
ממש חבל לי שאת פוסט מספר 90 אני צריכה לכתוב בצורה כזאת, כשאני רותחת מכעס.
מחר יש אימון מרכז מצויינות נורמלי, כזה שהרבה זמן לא היה..
אני ממש מקווה שאני אשחק בצורה טובה, להראות לעדי שאני משתפרת, וגם לעצמי.
המשקל שלי מונע ממני התקדמות רצינית, דברים שממש חסרים לי- ניתור טוב, זריזות ומהירות.
אני לא יודעת איך להתחיל דיאטה לבד.
אני צריכה דיאטיקנית.
בפוסט 100 צריך להיות משהו נחמד 
הדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
