כשקמתי בבוקר אמא אמרה שאבא ביקש שלא ניסע לביצפר, כי הכביש מאוד מאוד חלק... אז אני פה.

הוא עכשיו בירושלים, ויש שם מלא מלא שלג..

אצלנו ירד בלילה, וטיפה נתפס... זה מעצבן, שונאת חזאים.

כל מה שנתפס כמעט נמס, ואמא ביקשה שאני אצלם עוד לפני שזה נמס... כל החוץ עכשיו מאוד יפה, מאוד רענן,

ומאוד קר .

13:56, אותו יום...

בדיוק כשאמא שלי הגיעה הביתה מהעבודה התחיל לרדת ממש, לאיזה 20 דקות ואז הפסיק.. עכשיו מתחיל עוד קצת אבל אני לא יודעת אם זה יהיה ממש חזק..

צילמתי תמונות, כשאני אסיים להקטין אותן אני יעלה ביחד עם תמונות מכל הזמן האחרון.. פוסט תמונות גדול במיוחד

גם אם הכל נראה מבחוץ בסדר,

ויש לי מליון ואחת סיבות לשמוח,

הנפילה תהיה קשה.

הנפילה תהיה כואבת.

הנפילה אולי תגמור אותי,

דיי כבר.

נמאס לי לחיות ככה,

שמישהו יוציא אותי מפה.

21:40

יום לפני אפילו ניפגש,

והכל יצליח בסוף.

תספר לי, ואני אתרגש,

ואולי..

לא.

יהיו קצת בעיות,

אבל בסוף נסתדר.

אחר כך?

זהו, ייגמר.

אולי.

קצת קודם תגיד לי שאתה כבר לא רוצה,

אפילו לא תרגיש שהתעצבתי.

כבר לא נדבר, אפילו לא קצת..

ברור.

כן, יש לי חברות.

והן אפילו הכי סבבה בעולם.

אבל מבפנים?

לבד.

כבר אין לי כוח לחפש את מי שיבין אותי,

כי אולי עדיף לשמור את הרגשות שלי לעצמי.

הכי טוב זה לבד.

הוא באמת מוצא חן בעיני, אז היום שאלתי אותו סתם שאלה.. זאת פעם ראשונה שהרגשתי שממש אין לי ביטחון מול בנים.

ובקשר לעניינים אחרים.. יכול להיות שהוא הסכים רק כי זה רעיון נחמד, או שפשוט הוא רוצה להיתקרב.

אולי הפעם?

הרבה זמן (4 ימים) כבר לא נכנסתי לפה, בגלל שהמנקות שהביטוח הביא אחרי השריפה הרסו את האינטרנט, ועכשיו הצלחנו לחבר לאינטרנט את המחשב הישן... אבל אין לי מסנג'ר, ואין לי כתובות בלוגים של אנשים.. דיי מעצבן, אני רוצה את האינטרנט במחשב הנורמלי.

אתמול היה משחק של המרכז מצויינות בחיפה, מול חיפה וכפר סבא.

כשהגעתי לאולם (במשגב) ראיתי את אופיר, גפן, שיר וצליל... מסתבר שצליל לא יכולה לשחק, לזילבר יש נקע באצבע, לתמי יש שעורה בעין והיא חולה, והילה חולה... קווינט ובר היו בדרך למשגב.

היינו בדיוק 6 בנות, וגם תמי וצליל שעושות הרבה במשחקים לא שיחקו ככה ש.. הרגשנו קצת רע, והיה מוזר לעשות חימום עם כל כך מעט בנות.

האולם בחיפה ממש גרוע כשמשחקים על החצי. אין מקום לעשות סרב, אולי 15 סנטימטר, אז נתנו לנו לדרוך על הקו.. ובגלל שאנחנו לא רגילות לזה הרבה מהסרבים שלנו עפו החוצה. חוץ מזה, בצד אחד של המגרש השמש מסנוורת אותך, וקרה יותר מפעמיים שהגיע לי כדור לידיים אבל לא ראיתי אותו בכלל...

במשחק מול חיפה עלינו מאוכזבות, ובטוחות שנפסיד... טוב, באמת הפסדנו, אבל 2-1!!!!!!!

ניצחנו את חיפה במערכה אחת, וזה היה כזה כיף!

עדי נורא כעס עליי כל המשחק, גם בגלל ששיחקתי גרוע וגם הוא כל הזמן התפלא: "אני אמרתי לך שאסור לך לקבל? אני אמרתי לך שלא מגישים לך להנחתה?"... אז כן עדי, כן. ואולי אתה לא זוכר, אבל זה לגמרי ככה.

עיצבן אותי שאחרי המשחק כשעשיתי 10 נקודות מסרבים הוא לא אמר שום מילה טובה, או כשעשיתי חור ממש טוב מול חיפה הוא לא אמר כלום... אז מה אם כל שאר המשחק שיחקתי רע? תעודד, לעזאזל!

ענבל ושירה- אני מצטערת, אני לא יודעת מה עבר עלי.

אל תשאלו אם הכל בסדר,

כי הכל לא.

ובעצם, אני לא יודעת בכלל,

אולי זה סתם פחד מבאמת להרגיש טוב.

אל תשאלו אותי את מי אני אוהבת,

זה סתם יעשה לי הרגשה רעה.

אין לי מושג,

ואני גם לא מתכוונת לברר בקרוב.

אל תשאלו אותי מה דעתי על אחרים,

כי זה סתם ייצור מריבות.

אבל הכי אל תשאלו,

למה אני ככה.

היום היה טיול לעכו, והיה בסדר.. בעיקר קר.

אחר כך שני אימונים גרועים רצוף.

והביתה.

בבקשה.

תנסו להיכנס לנעליים שלי לפני שאתם מתחילים לשפוט.

זה נורא קל להגיד דברים נכונים ואמיתיים,

קשה לבצע אותם.

אז כן, לרזות בצורה מהירה זה משהו שנורא קורץ לי, ונורא בא לי.

אבל יש לי את הכוחות להיתמודד עם הרצונות שלי.

ומה הכי לא?

אל תגידו לי שאני כוסית,

אל תגידו לי שאני רזה,

אל תגידו לי שקרים.

כי זה כל כך לא יעזור.

זה מדכא.

אין מה להגיב על זה, אני יודעת.. אבל אני אשמח אם תקראו את הפוסט שלמטה על סבא שלי, ותאמרו לי את דעתכם עליו.

עריכה 21:34

במילים קטנות,

לאט לאט.

זה מתחיל מאולי סתם משפטים

ונקווה שימשיך מאותה נקודה שבה עצרנו.

סבא,

מה שלומך? איך ההרגשה שם למעלה?

כבר שנתיים עברו מאז שהלכת,

ואתה חסר פה. חסר פה מאוד.

יכול להיות שאתה לא יכול לקרוא את מה שכתוב כאן,

בכל זאת.. המשקפיים שלך נשארו בבית והכתב דיי קטן.. ואולי אין שם בכלל גישה למחשבים,

אז אני גם אומרת את הכל בלב שלי. שתשמע.

היום נסענו לכפר, לאזכרה שלך.. תגיד, אתה יודע איך נראית המצבה שלך?

היא לא כמו של כל השאר, היא מיוחדת. כמוך.

בצורת ארץ ישראל, עם הרבה פרחי רקפות, וגם הצמח עם העלים האדמדמים והבשרניים שיש לסבתא בגינה.

עמדנו כולם ומדיי פעם מישהו אמר כמה דברים עלייך. דברים יפים.

לאמא היו משקפי שמש גדולים, אבל ידעתי שהיא בוכה.

גם אני בכיתי קצת, אבל רק קצת. מעט דמעות ירדו לי מהעיניים, למרות שהיה לי עצוב נורא. התאפקתי.

אחר כך חזרנו כולם לבית של סבתא, הבית שנולדת בו, עזבת אותו, חזרת אליו לילה אחד.. ובלילה השני הלכת.

אכלנו ג'ונט שאתה בטח היית קורא לו "ג'ונט מארץ הג'ונטים", כמו שאמרת על כל דבר טעים או טוב.

אתה למשל, סבא מארץ הסבאים, בשבילי.

אני מתגעגעת אלייך. הכאב שאני מרגישה עכשיו יום יום הוא כלום לעומת הימים הראשונים.. עכשיו מתחילים לקלוט.

שעוד אף פעם לא יצא לי להיכנס אלייך הביתה, ואתה תשב על הספה מול הטלוויזיה ותשמח לראות אותי. אתה אף פעם לא תגיד לי יותר "איזה נכדה יפה", או "איך גדלת".. אני לא אראה אותך יותר אף פעם.

אני אוהבת אותך.

הרבה זמן לא הייתי פה (3 ימים)... וסוף סוף האינטרנט חזר, אז יש פוסט!

קודם כל, לדבר החשוב ביותר שקרה מאז הפוסט הקודם.. ולגביו יש לי משהו להגיד - נכון, לא סיפרתי את זה לכולן. סיפרתי את זה בדיוק לכדורעפניקיות, ולחברות שידעתי שהתגובה מהן תהיה הגיונית.

יש חברות שהן הכי אחלה בעולם, אבל ידעתי מה תהיה התגובה שלהן.. לכן אני מעדיפה לכתוב את זה ושיקראו, כי מתישהו הם יידעו.

ביום שני בערב הייתה לי שריפה בבית. הגג נדלק מהארובה של התנור עצים. ואולי אני נשמעת כאילו אני עושה מזה ביג דיל, אבל זה ממש לא ככה.

זה הדבר הכי מלחיץ והכי מפחיד שקרה לי. בכלל לא נעים לראות עשן עולה מהגג שלך, בידיעה שאמא, אבא ואח שלך נמצאים שם, ולתהות למה למכבי אש לוקח כל כך הרבה זמן להגיע.

בסופו של דבר, באיזור 10 בלילה הבית היה מוצף במים מהצינור, לא היה חשמל או זרימת מים, והייתה הרגשה חראית.

היה לנו מזל גדול שגילינו מוקדם את השריפה וניסינו לכבות אותה לבד. אם לא היינו רואים אותה, תוך 3 דקות כל הבית היה עולה באש (לפי דברי הכבאי).

קיבלתי 93 במבדק אישי בערבית.

ידעתי את כל התשובות למבחן במב"ת, אבל לא הייתי מרוכזת בגרוש, ונמאס לי בסוף מהתשובות המלאות, המפורטות והחופרות. אז חפרתי קצת פחות.

היום היו ראיונות ללימודים הנוספים.. משהו של מצטיינים בלימודים שבית הספר בחר משכבה ח'-ט' לומדים ספרות אנגלית ופיזיקה 4 שעות בשבוע במקום שיעורים אחרים (שעתיים מב"ת, ערבית, ספרות).

יצאתי מהראיון עם הרושם שלא עומדים לקבל אותי, ולא נורא.

הם בטח הרגישו שאני עסוקה מדיי... טוב, זה דיי נכון.

אני מצטרפת רשמית לאימונים (ולא למשחקים) של ט'.

אני מאוד שמחה על זה, למרות שאני מסכימה לוותר על האימון של ט' ביום שלישי לטובת הפעולה.

הייתי באימון אחד, והיה כיפי.. הן גם מעט בנות, והאימונים טיפה יותר קשים.

עכשיו אני מתאמנת עם שלושת המאמנים של משגב, ב3 מסגרות שונות: ח', ט', ומרכז מצויינות.

מחר אנחנו נוסעים לכפר ויתקין,

והיום היום נישואים של ההורים (17 שנים).

סופשבוע נעים?

הדר.

זה דיי נחמד, להיסתכל על הארכיון ולא להרגיש ממש חדשה.

הייתי יותר שמחה אם זה היה 15 חודשים+, אבל נקווה שזה עוד יגיע.

בעיקרון אין לי על מה לעשות פוסט,

אני רק אגיד שקיבלתי 52 בבוחן באנגלית, וזה כבר הנכשל השני שלי בשבועיים האחרונים [מתמטיקה 43]..

אני צריכה להישתפר, אבל בשני הבחנים האלה כולם קיבלו גרוע, חוץ מאיזה יורי או אור דולב [אהמ, חכמים] שהוציאו בערך 100.

זה לא אומר שאני לא צריכה להישתפר.

ביום רביעי יש מבחן במב"ת, ואני צריכה להצליח!

וביום שלישי משחק נגד עיילבון וגאון הירדן,

ומחר אני וליהיא הולכות למני להכין את העבודה במדו"ט.. בטח נכין רק איזה סיכום אחד XD

לילה טוב.

הילדה שומעת שירים דיכאוניים על אהבה, ונופלת לה דימעה אחת.

אחת, כי היא יודעת שהכל יעבור.

בדמעה הראשונה היא לא מרגישה כל כך נורא.

אחר כך נופלת עוד דימעה, ובסך הכל שתיים.

שתיים, כי היא יודעת שיבואו עוד כאלה.

שאת הכאב הזה היא תחווה פעמיים, שלוש ואפילו חמש. ואולי יותר.

והנה מגיעה הדימעה השלישית. ומייד אחריה הרביעית והחמישית והשישית.

ועצוב וקשה וכואב לילדה. בכל זאת, היא רק ילדה קטנה עם צרות של מבוגרים.

מזל טוב לבן הדוד של אבא שלי, שהוא בעצם כמו הדוד שלי, שנולדה לו ילדה אתמול או שילשום. נוגה/נגה.