עשיתי עכשיו פוסט בשבילך בשבילך.

כאילו, לא עלייך.

אבל ביקשת נורא יפה.

פוסט כזה שכתוב ביתר טיפשות.

אבל מכל הלב :)

והבנזונה נמחק.

עריכה:

אני שונאת כשלא מבינים אותי.

את יודעת שאני מתכוונת אלייך.

אני לא שונאת אותך,

אבל למה לעזאזל עשית את זה??

הרי הסכמנו שלא.

את דיי הרסת לי עכשיו,

ואני מקווה שאת מודעת לזה.

מניאקית.

[מי שכתבתי עליו את זה יודע.]

-תיקנת יפה... עדיין אני מבקשת שתכתבי בלי.-

עריכה:

פוסט על נועה!

יאיי!

אז... אני יעתיק קצת מהג'וקר, אבל רק קצת.

-יש לציין, פוסט זה נכתב בהערכה, הוקרה, נתינה, הקדשה, ואהבה בלבד. אין להיעלב. ואם כן, אז אומרים לי, ותמר מוחקת. 3>

הממ.. אז... אם כן...

נועה היא בלוגרית מהבלוג העונה לשם jkdfghkhjkfhggjkhfjk , יש לציין ששמו של הבלוג מקורי ביותר.

נועה מבלגרת כבר מנובמבר, אך הבלוג הנוכחי קיים מינואר.

הנערה הנ"ל סיימה לפני כ10 ימים את שנתה השביעית במסגרת בית ספרית.

היא אוהבת לרקוד, לרוץ, לכתוב ו[עדיין בגדר "מנסה"] לעוף.

מכל הנתונים ההלו, הנני מניחה כי הינכם מניחים שנועה היא ילדה קקה.

אז.. צדקתם.

סתם, אתם לא.

היא... חמודה, נחמדה, מבינה, חכמה, אהודה, אהובה, מוצלחת, מוכשרת ומה לא.

תקנאו בה, שווה לכם.

הנה נועה! פוסט במיוחד בשבילך!

הוא קצר, כן.

אני "מעט" לחוצה בזמן.

אולי [וזה בהחלט רק אולי] יהיה לי כוח להמשיך אותו.

אזהרה! משורה זאת ואילך אני משתמשת הרבע במילה הזוועתית "כאילו..." אל תפרשו את זה לא נכון! אני כאילו... לא פקצה כאילו כזה.. אני סתם מושי מושלמת.

-נועה מתעקשת על כך שהיא לא מושלמת. נכבד את החלטתה ונראה לעולם את הצדדים הרעים בה. אל תדאגו, זה סתם בצחוק.-

עד כמה שנועה נשמעת מושלמת [במילותיה] בעריכה הקודמת המוקדשת לה, היא... טאם טאם טאם... לא!

נועה הינה יצור אכזרי בעל פיצול אישיות [או במילותיה, שני צדדים]... הצד הנראה לעין הינו הצד שכתוב למעלה,

אך כשכתבתי את הקטע הנ"ל, לא ידעתי עד כמה צידה האפל של נועה... אפל.

היא הפכה בעזרת כוחות הרשע, מאופטימית לפסימית...

היש רע מכך?

בטח שכן.

היא אפילו אוהבת לרקוד.

איכס.

סתם, זה לא כל כך נורא כשאתה רוקד טוב. זה אפילו טוב כשאתה רוקד טוב.

השאלה היא... האם נועל'ה המדוברת רוקדת בחינניות?

כנראה שצריך לבדוק איכשהו.

איי איי נועה, הכיצד נבדוק אם הינך רוקדת יפה?

אני יודעת! נשאל אותך! אני פשוט גאונת עולמייייים!

אז... נועה, האם הינך רוקדת יפה?

אם כן, נצפה לתשובה, ונחזור לענייננו.

מה עוד מחליא בצידה האפלולי של נועה?

כאילו.... היא אוהבת לרוץ!

מה כיף בלרוץ?

אתה סתם מזיע הרבה.

עדיף לשחק כדורעף.

עוד דברים נוראיים.. הממ...

היא חכמה!

כאילו... מי חכם בימינו? איזה חנונית...

ב'' אנגלית? א' מתמטיקה?

אלוהים ישמור אותי, לילדה יש שכל.

ועכשיו... כדי להראות לנועה כמה שהיא כככככככן מושלמת, אני יכתוב על הדברים שכתבתי למעלה, בנימה אופטימית למדיי... אבל אמיתית.

נועה היא לא יצור אכזרי. היא נערה חביבה למדיי.

לנועה אין פיצול אישיות. יש לה שני צדדים, ושניהם טובים.

צידה הפנימי של נועה אינו אפל. הוא אפילו מואר.

זה שהיא הפכה לפסימית מראה איך שהיא יכולה לחזור להיות אופטימית, וזה יקרה.

היא אוהבת לרקוד. מי לא אוהב לרקודד??? אבל זה לא אומר שאנחנו לא מצפים לתשובה כן? כולנו מתוחים...

היא אוהבת לרוץ. לרוץ זה טוובב! גם כדורעף. אבל בריצה צריך יותר מרץ. בכדורעף זה בהתפרצות. עכשיו כולנו יודעים שהיא כוסית. כי היא רצה. ורוקדת.

היא חכמה. זה טוב להיות חכמה.

נו נועה, כתבתי הרבה לא? ניסיתי לחפור.

יאללה, נשמע ממך מתישהו?

יש תשובת מחץ! טאם טאם טאם.. נועה אומרת שהיא אינה רוקדת יפה! או לא חושבת ככה.

אוקי.

איך נדע שזה באמת ככה?

LOL

אני יודעת איך נדע!

נאמין לה.

נועה, ווי בליב יו!

תמר, המחבבת נועה מאוד וביותר :)

נועה~ מצטערת, אבל אני עוברת לנושא אחר *מוחה דימעה*

הייתה כאן עריכה מאוד לא מושקעת ומאוד מטומטמת.

                                                                                    הייתה.

בתקופה האחרונה, עשיתי מעשים כל כך נוראיים.

אני לא יודעת איך לתקן אותם.

בעצם, אני יודעת, אבל זה מסובך.

זה כמעט בלתי אפשרי.

היו לי כוונות טובות..

עשיתי הכל ככה שאיפה שנפגע הצד השני-

אני ייפגע גם.

וזה עבד, בעיקרון.

אבל זה הלך לכיוונים שלא הייתי רוצה להגיע אליהם.

שיקרתי

רימיתי

העלבתי

התנשאתי

העמדתי פנים.

אני כל כך שונאת את עצמי לפעמים.

עריכה:

ניסיתי לכתוב עכשיו קטע,

אבל לא יצא לי כלום..

כאילו שבפעמים הקודמות יצא לי משהו טוב.

ארררר, אני עייפה למרות שלא מזמן התעוררתי.

אני טיפשה למרות שלא מזמן למדתי [הכוונה היא לא ללימודים בביצפר :S]

אני אטומה למרות שלא מזמן נפתחתי.

אני שמנה למרות שלא מזמן רזיתי [ירדתי 5-6 קילו בחודשיים, אני גאה בעצמי. ואז העלתי את זה חזרה.] 

אני שונה למרות שלא מזמן חזרתי לעצמי.

איי איי, טוב לי ורע לי עכשיו.

ואני מנסה להיות אופטימית.

באמת שכן.

רק שלא מצליח.

תמר.

יושבת בבית שלה, ילדה.

היא יושבת מול המחשב, כותבת פוסט בבלוג, מדברת במסנג'ר.

היא אוהבת לשחק כדורעף,

היא אוהבת מוזיקה.

בבית אחר, יושבת ילדה אחרת.

אבל כמה היא אחרת?

אולי בתחביבים, אולי בהעדפות.

אבל במה עוד?

היא ילדה בדיוק כמו הקודמת.

ויש לה בעיות כמו של הקודמת.

והיא כמו הקודמת.

הקודמת גרה באבו גוש. היא ילדה ערבייה.

האחרת גרה באזור ירושלים. היא ילדה יהודייה.

לאנשים קשה לקלוט את זה.

פשוט קשה להם.

המצב הפוליטי משפיע- משפיע והרבה.

אני גם לא מצפה מהפוליטיקאים שלנו לחשוב כמו מה שכתבתי למעלה.

אני מצפה שהאזרחים הרגילים.

משני הצדדים.

יבינו את זה.

לא רק יהודים וערבים.

אלא כל אחד.

כל בן אדם הוא שונה,

אבל בסוף, כולנו אותו דבר.

תמר.

עריכה:

אני יושבת בבית.

משעמם לי.

אווווף.

עריכה, שוב. :

עדיין משעמם לי.

נסעתי למשהו של הכדורעף.

איזה טורניר.

דיי הפסדנו ברוב המשחקים.

והיה קצר.

וטיפשי.

ומשעמם ליייי!

עריכה:

"היא כל כך יפה,

זה צובט בלב שלך.

אך בכאב עצום....

היא לא מבינה שאני רוצה אותה,

אין לי כוח לכלום..."

מי שלא מכיר את ההתחלת שיר הזאת

~היא כל כך יפה, כוורת~

שיר פשוט מדהים!

כן, אם יש קוראים הם מבינים שעדיין משעמם לי,

ואני כותבת רק כדי להראות שלא מתתי או משהו,

כי פשוט אני לא עושה כ-ל-ו-ם!

עריכה, עוד פעם:

"ילד,

אתה כל כך מושלם.

אתה מדהים, אתה מקסים אתה..

אני פשוט אוהבת אותך.

רוצה לגעת בליבך,

רוצה לשמוע את קולך,

אומר לי,

שאתה אוהב אותי.

ילד,

אין מילים בעולם,

שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה אליך.

רוצה לדעת,

שגם לך אין את המילים,

שגם אתה מרגיש.

ילד,

איפה אתה כשאני צריכה אותך?

כל כך קשה לי בלעדייך,

ואתה עסוק איתה.

אתה אוהב אותה.

ילד,

הלוואי ואי פעם תחוש את הכאב.

הלוואי ותבין מה זה להיות בצד.

לך להזדיין ילד.

למרות שאני לא יכולה להאשים אותך.

תמר, והפעם זה לא קטע על מישהו. סופסוף.

[הממ.. קטע לא משהו..]

מחר אני מסיימת ללמוד.

משאירה מאחורי את כיתה ז',

וצועדת בצעדים גדולים אל עבר החופש הגדול, ובאופק הרחוק- כיתה ח'.

המון דברים קרו לי השנה.

הפוכים אחד מהשני, בלתי יאומנים, עצובים, כואבים... וכן, קשה להאמין, אבל גם שמחים.

אם יהיה זה תקציר של חיי האהבה שלי, אעתיק קצת ממעריב לנוער ואכתוב, ממש בתקציר:

התאהבתי, סבלתי, סיפרתי, נגמלתי, חיכיתי, התאהבתי, סבלתי, חשבתי, סבלתי, סבלתי, סבלתי, הסתבכתי, נגמלתי, חיכיתי, נדלקתי, סבלתי, סובלת.

אכן שנה מלבבת ביותר, אבל באופן מפתיע, כשאני מסתכלת עליה מהקצה הרחוק שלה, היא נראית לי רוויה בהרבה דברים אחרים, חוץ מאהבה.

הכרתי חברות חדשות.

מד'-ו', לא היו לי את החברות שלי. הייתה אחת אמיתית, היו עוד 2-3 ידידות, אבל זהו. ממש סבלתי.

המחנכת שלי אמרה לי בסוף השנה שכנראה בחטיבה, כשאכיר בנות חדשות, ואהיה בכיתה חדשה, אמצע את חוג החברות שלי.

ממש לא האמנתי לה. אלוהיייייים כמה שהיא צדקה!

נכון, זה לא מושלם. זה קשה, זה כואב, אבל.. יש! יש לי את החברות שלי, וכשאני אומרת אנחנו, כל אחת מהן מבינה למי אני מתכוונת.

אולי זה נשמע ממש מוזר [טוב, לא רק אולי], אבל זה כל כך משמח אותי...

לימודים. זאת הפעם הראשונה ששנאתי לבוא לביצפר, רק בגלל הלימודים.

אני כל כך אוהבת לבוא לביצפר, אני מרגישה שם כל כך טוב!

חברות, כיתה נהדרת [שלא כל כך משנה לי שלא אוהבת אותי]...

אבל הלימודים. שיט, הלימודים.

בכיתות ד'-ו' אהבתי ללמוד, זה עניין אותי [טוב, חוץ מנושאים מסויימים], והשיעורים הועברו בדרך טובה.

השנה... פשוט חרא.

יצאו לי ציונים טובים, אני ממש לא מכחישה.

אני לא חרשנית. בכלל לא. סתם מעתיקה שעורי בית לפני השיעור, ועדיין מוציאה בדרך כלל 85-100.

התעודה הראשונה שלי [עכשיו אני מניחה שאתם יודעים שאין ציונים-ומכך תעודות בגלל העיצומים] הייתה מצויינת.

באמת, ואני משוויצה, וטוב לי עם זה. הכי נמוך- 90 בספורט, 100 בתנ"ך, 100 בגיאוגרפיה, 94 ערבית, 97 אנגלית, 95 מדעים, 92 מתמטיקה, 95 סיפרות ו... לא נראה לי שהיא עוד.

יצאנו מספיק מהנושא, לימודים שמועברים בדרך ממש לא מעניינת [חוץ משעורי תנ"ך ומדעים], ומשעממים אותי.

כדורעף. אאאאאאאוייי כמה שאני אוהבת כדורעף!

לקפוץ מעל הרשת, לתת את כל כולי כדי שמי שמולי לא תצליח לקבל את הכדור, להנחית את כל החרא שלי בתוך כדור...

אני לא מאוד טובה, אני משקיעה.

אני אוהבת את המבטים המעודדים כשאני מקבלת הנחתה.

אני אוהבת כשאני יודעת שהפעם לא הצלחתי, אבל בפעם הבאה אני אצליח כדי לראות את הפנים השמחים של הבנות, של המאמן, ובעיקר- שלי. לדעת שהצלחתי.

זה בוודאי נשמע טיפשי, אבל אני כל כך מכורה לכדורעף.

אם אני קוראת את הפוסט הזה, נראה כאילו השנה עברה עליי בשמחת יתר.

וזה כל כך לא נכון...

אני הייתי כל כך מדוכאת.

ניסיתי לתת בפוסט הזה אווירה שמחה, אולי כדי שגם אני ארגיש שמחה מזה.

מה שאני כן מרגישה, שהשנה הזאת הייתה גרועה מהרבה בחינות, אבל גם טובה.

כן, שני צדדים. הפוכים ומנוגדים.

ברגע אחד כתבתי מכתב התאבדות וברגע אחר קפצתי מרוב אושר.

מפחיד שעבר בין הרגעים האלה זמן כל כך קצר, כמו שנה.

או שבעצם, הזמן הזה לא כל כך קצר?

למדתי להכיר את עצמי. דברים שלא ידעתי עליי התגלו פתאום,

בין אם בבת אחת ובין אם בזמן ממושך.

אני אתגעגע מאוד למסגרת, לחברות בחופש.

בהתחלה הכל סבבה, הולכים לסבתא, לאילת, למחנה דיי ארוך [שבועיים]..

סבבה, עבר חודש.

אני מכירה את עצמי.

אני לא אפגש הרבה עם החברות.

אני סתם אשב ואמרח ימים שלמים מול המחשב, אשמין ואשתעמם...

באוגוסט יש מחנה כדורעף.

אולי בווינגיט, אולי במרכז מצויינות עמק הירדן.

יהיה כל כך שווה.

ולכיתה ח' יש לי כמה מטרות:

-להישאר הקבצה א' מתמטיקה.

-להיות הקבצה א' אנגלית.

-לרזות.

-להיות יפה יותר.

להכיר אנשים חדשים.

-לא להיתאכזב כל כך מאהבה.

בנתיים זהו, בטח אני יוסיף בעריכה דברים חדשים.

סליחה על החפירה, זה היה חשוב לי.

תמר.

עריכה:

פווווווווו, עברתי את זה!

למדנו היום עד 11, נדמה לי.

שעה ראשונה~סיכום השנה. חופר ביותר. אפילו יותר ממני.

שעה שניה~פרידה מאנשים, כתיבת ברכות וכאלה. היה דיי משעמם.

שעה שלישית+4~סרט בכיתה- הכוכבים של שלומי. לא הסתכלתי, שיחקתי ארץ עיר P:.

ווווווהביתה!

אל החופש המשעמם!

שיט.

דיברתי עם נתי.

נורא רציתי לתת לו חיבוק כשנפרדתי ממנו,

ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו אהבה לא רומנטית,

אבל רק שמתי לו יד על הכתף ואמרתי לו- אני ממש רוצה שנדבר בחופש, והלכתי.

אני כל כך טיפשה.
הוא אוהב אותי. אני יודעת. הוא סיפר לי. דיי מזמן.

הרגשתי כל כך רע, שאני לא יכולה לאהוב אותו חזרה.

שאני בעצם דופקת אותו עם כל החרא שלו.

אני יודעת שזה לא הולך ככה, ושנהיים חברים אם אוהבים, אבל פשוט כל כך ריחמתי עליו.

~זהירות, השווצה~

הוא אמר לי שאני יפה.

צחקתי נורא.

אני??

הוא אמר שאני יותר יפה מהשתי בנות הכי נחשבות בכיתה.

אני לא חושבת שזה נכון, אבל זה ממש החמיא לי.

~והיא נגמרת כרגע~

הסכמנו שבפעם הבאה שאנחנו רואים אחד את השני-חיבוק.

כןכן, אנחנו מטורללים לגמרי.

אני כל כך צריכה לדבר עם מישהו.

לשפוך את כל החרא שלי.

מישהו מתנדב?

לא, ידעתי.

תמר.

"היא עומדת שם, בפינה.

אף אחד לא שם לב אליה עדיין.

אנשים חולפים על פניה, לא רואים אותה בכלל.

היא עומדת שם, בפינה.

אף אחד עוד לא הקדיש לה רגע.

אנשים חולפים על פניה, לא אכפת להם בכלל.

היא עומדת שם, בפינה.

מחכה שמישהו יביט, יסתכל, יבין שהיא חייה.

אנשים חולפים על פניה, לא מבינים אותה בכלל.

היא עומדת שם, בפינה.

רוצה שהוא ידבר אליה.

רוצה שהוא יקשיב לה.

רוצה שיאהב אותה.

הוא חולף על פניה, לא רואה, לא אכפת, ולא מבין אותה בכלל."

"הצילו!

אף, אחד לא שומע.

אני טובעת כאן, בתוכו.

הולכת ונגמרת, בכל פסיעה חוזרת לאחור.

הוא מקיף אותי, הוא מכאיב לי, הוא רוצח אותי.

הוא כאן. מגיע באלפי צורות, בלתי ניתן למחיקה.

הוא בתוכי. מנטרל כל רגש שמחה ואושר.

לוקח אותי למקומות האפלים ביותר.

גורם לי לבכות, גורם לי לצרוח.

לפעמים הוא חזק יותר, לפעמים הוא חלש יותר, לפעמים הוא אפילו חולף.

אבל הוא תמיד יחזור אליי.

יבלע אותי, יחנוק אותי, יקיף אותי, יכאיב לי וירצח אותי.

עצב."

תמר.

אני רוצה להדגיש לפני שאתם קוראים את הקטע:

אני לא נגד הומואים ולסביות.

אני נגד קיום מצעד הגאווה בערים דתיות ובירושלים.

אין לי בעיה עם הומואים ולסביות.

להפך, שייעשו מה שהם רוצים. לי זה אמור לשנות?

הבעיה היחידה שיש לי איתם זה "מצעד הגאווה".

מבחינתי, תצעדו בתל אביב, בחיפה, באילת, רמת גן, ראשל"צ ומה לא?

אל תצעדו בערים דתיות. אל תצעדו בירושלים.

אז נכווווון שמותר לכל אחד להביע את עמדתו בירושלים ובלה ובלה ובלה.

אבל אתם רואים שלא מסתדר.

אתם יודעים שלפני שנתיים הייתה דקירה.

אתם יודעים שהממשלה והמשטרה שלנו משקיעות כל כך הרבה כסף בשביל הדבר הזה.

ומה יוצא?

אוקי, אז צעדתם 500 מטר והראתם לכולם כמה אתם גאים.

מרוצים?

חושבים שהיה נכון לעשות את המאמץ הזה,

דווקא כדי לצעוד בירושלים?

אין לכם מקום אחר, שבו קצת יותר מקבלים אתכם?

מה לעשות, דתיים לוקחים קשה את העניין של הגאווה.

אז אתם חייבים דווקא, לעשות את מה שיוצר הכי הרבה מהומות?

אנשים יכולים למות.

אנשים יכולים למות!

אתם רוצים שייכבדו אתכם ואת ההעדפות שלכם,

אבל גם הם.

אני בטוחה שהם לא מעוניינים שמצעד כזה יצעד ברחובות העיר שלהם,

גם אם המסלול לא עובד דרך השכונות הדתיות [וכל הכבוד על כך, זה משפר בהרבה!]

יכול להיות שהפוסט הזה נשמע מעליב, אני שוב באה ואומרת שלא.

תמר.

TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM

עונות...

"ילדה.

אני לא יכולה להבטיח לך שהשמיים יהיו כחולים.

קיץ עכשיו, הכל נראה מקסים.

אבל החורף יבוא.

ואולי יהיה לך אז רע.

לפעמים בשמיים תהיה סערה.

הוא יחלוף.

החורף הרע, הוא ילך.

ותחזור שוב השמש.

תצבע בצהוב.

את כל השחור, שהותיר הגשם."

החורף והקיץ לא מסמלים בשבילי מזג אוויר, טמפרטורות וכאלה.

העונות האלה ממש משפיעות עליי.

אני כל כך מדוכדכת בסתיו-חורף. אלה בדרך כלל התקופות הרעות שלי.

אני רואה הכל שחור, בא לי למות

.באביב-קיץ אני מרגישה שיש תפנית חדשה בחיי.

כאילו שהכל הופך להיות יותר טוב.

לא כל כך חזק, אני לא הופכת לאופטימית מזה, ועדיין יש את הצרות הרגילות,

אבל עדיין. יותר טוב.

זה פוסט דיי עלוב, אולי אני יחבר אליו עוד נושא קצר.

תמר.

TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM~TAM

 חיים ומוות...

החלק הזה קשה לי.

איבדתי חלק מקרוביי, אני חושבת עליהם בלילות.

לא ראיתי את סבא כמעט שנתיים.

אני באמת לא עומדת לראות אותו יותר?

הוא הלך?

ואיפה הוא עכשיו, טוב לו?

האם קשה עליו הפרידה הזמנית  מאיתנו?

או שמא זאת פרידה אמיתית?

ומה יקרה אם היקרים לי שעדיין בחיים, ילכו ממני פתאום [חס וחל]?

איך אני אגיב?

האם אני יודעת לחיות ככה?

כל כך הרבה מקרי מוות בשנה האחרונה.

הורים, סבים, אחים, ובכלל בכל האזור שלנו, אנשים מתים..

גל שחור.

מותר להגיד, לי זה לא יקרה?

מותר להגיד, אין ברירה וככה חיים?

מותר לבכות בלילה, על אלה שעדיין איתי? על זה שביום אחד הם ילכו, ולא יהיו עוד?

מותר לומר, מחר אני יכולה למות, ולהתכוון לזה באמת?

אני לא יודעת אם מותר.

אני לא חושבת שיש חוקים ברורים.

זה מה שהאדם מרגיש.

ואני מרגישה, שאני שוקעת.

אני כל כך מתגעגעת, לא הספקתי אפילו להיפרד, לעכל.

כל כך מתגעגעת.

סבא, סבתא, בבקשה.

חזרו אליי.

תמר.

כולם במסיבה, אני לא רציתי ללכת.

אין לי מה לעשות שם.

מחר אחת הבנות מארגנת פגישה.

אני רוצה ללכת.

אבל בזמן האחרון אני רבה עם כל העולם.

לא רוצה יותר.

הכי מבאס זה שכשאני רציתי לעשות יומולדת, לא היה תאריך, אף אחת לא יכלה.

והנה, מחר יש פגישה, ופתאום כולן יכולות, כולן יכולות לקום מוקדם אחרי המסיבה.

רק אליי הן לא יכולות.

זונות.

אולי בגלל זה אני לא אלך.

כדי להראות להן, שאם הן לא רוצות, לא צריך.

[חוצמזה, עוד אין לי איך להגיע]

הן התקשרו אליי לא מזמן, ביקשו שאני יבוא, אמרו שאני חסרה.

כן בטח.

הן סתם שונאות אותי.

זה היה ככה תמיד.

בהתחלה חברות, אחר כך זורקות אותי לכלבים.

יש לי אולי 3 חברות שאני יכולה לסמוך עליהן, ויודעת שהן יישארו נאמנות.

מתוך בערך 10.

אני בכלל לא יודעת מתי אני יעשה את היומולדת.

שווה לי בכלל?

עם חברות לא אמיתיות.

אולי אני אזמין רק את השלוש.

אולי זה יותר כדאי.

תמר.

עריכה:

אולי אני כועסת כי אני במחזור? :S

ויכול להיות שבגלל הכעס, נפל עליי מצברוח משוררי, בטח אני כותבת כדי לא להיות עצובה, או לא להישתעמם. עמכם הסליחה.

"תראי אותה.

תראי אותה יושבת שם בבית.

יושבת וכותבת, כותבת עלייך.

כותבת על כמה שאת אחרת עכשיו.

תראי אותה.

צמאה לתשומת לב ממך.

צמאה לחברות.

רוצה כל כך לחזור, לחזור אחור בזמן.

לתקופות בהן הייתן יחד, חברות אמת.

תראי אותה.

למה הפסקת לאהוב אותה?

למה היא כבר לא חשובה?

האם היא עשתה לך משהו?

תראי אותה.

היא פשוט רוצה אותך לידה.

האם זה קשה מדיי לביצוע?

את כבר לא אוהבת אותה?

כי היא אוהבת אותך."

"יושבת, עוצמת עיניים, חושבת.

הלוואי והייתי עכשיו זאת האחרת.

זאת שאותה כולם מעדיפים.

זאת שיש לה הרבה חברות אמיתיות,

זאת שאוהבים אותה הרבה בנים.

זאת היפה, החתיכה, זאת שטובה בספורט.

שרוקדת מדהים, המושלמת במושלמים.

הלוואי שהייתי יכולה להגיד לה את זה.

אבל אנחנו לא חברות.

וזה חבל לי.

כי היא בן אדם כל כך טוב.

ורק איתי, זה לא הסתדר."

[הקטע הזה פשוט אמיתי. אני לא יגיד את השם, אבל חבל לי כל כך. כל כך. אני יודעת שלא נוכל להיות חברות, אבל אני רוצה לפחות לדעת שאנחנו לא בריב. היא פשוט שונאת אותי. שונאת. וזה עושה לי כל כך רע, עד שאני שוכחת מה קרה בנינו, ורוצה לחזור לעבר. היא בטח לא זוכרת אותי, ואם היא תקרא את זה, היא לא תבין שזה עליה. הזכרונות רחוקים מדיי.]

"רואה אותך כל יום.

יושב שם בספסל, בהפסקות.

מורידה מבט אל הרצפה,

שלא תראה כמה שאני מסמיקה.

חולמת על הרגע, הרגע שלא יקרה מעולם.

חלומת שנהיה ביחד, אוהבים.

חולמת על נשיקה, נשיקה לא מציאותית.

וזה עצוב לי, וזה כואב, וזה יעבור עם הזמן.

אבל עדיין אני רוצה אהבה.

אני עדיין רוצה אותו."

אני אוהבת את האופי שלי.

להרבה אנשים אולי קשה להבין את זה.

אולי זה נשמע שוויצרי.

אני אוהבת את האופי שלי.

אני חושבת שההתייחסות שלי לבני אדם היא טובה, וראוייה לשמש דוגמא.

אני חושבת שאני בוגרת.

אני חושבת שאני מסוגלת להיות מאוד חכמה, והכוונה היא לא ללימודים, אלא להתנהגות.

אני חושבת שיש מה לשפר בי.

אני חושבת שיש הרב מה לשפר בי.

אני צריכה להיות פחות רגישה, למרות שזה לא משהו רע.

אני צריכה להיות יותר חברותית ופתוחה לקשרים.

אני צריכה לשכוח מסטיגמות, הן לא מקדמות אותי בשום דבר.

היא לא רוצה שאני יקרא את הבלוג שלה.

שנה שלמה לא הייתה לה בעיה.

עכשיו, ודווקא עכשיו היא יורקת לי בפרצוף.

היא אומרת לי במילים אחרות:

תמר, את לא שווה את הרגשות שלי.

את לא חשובה מספיק כדי שאני אשתף אותך.

זדייני.

מה לא עשיתי בשבילך.

מה לא עשיתי בשבילך???

אין בעיה. אני לא יקרא את הבלוג שלך.

אבל זה אומר גם שאנחנו כבר לא חברות כמו שהיינו פעם.

את לא רוצה שנהיה חברות, וזה לא רק הבלוג.

את לא רוצה. לא צריך.

תמר.

"ואני לא יכולה להפסיק,

לא יכולה.

אין בי את הכוח להילחם,

או שאני פשוט לא רוצה."

יש המון אנשים מכורים בעולם הזה.

מכורים לסמים, אלכוהול או סיגריות.

מכורים לאהבה, לסקס וכל מה שבדרך.

מכורים לכאב, למחשבים, למוזיקה, לשוקולד.

מכורים.

אבל מה זה בכלל מכורים?

האם הם באמת לא יכולים להפסיק?

האם הם רוצים, אך לא מסוגלים?

ומי אמר בכלל שכל ההתמכרויות גרועות?

ומי אמר שחלקן טובות?

לאכול שוקולד כל היום בגלל שאני מכורה זה טוב?

לעשן ולשתות בכמויות אלה הרגלים טובים? התמכרויות טובות?

אני לא יודעת אם אני מכורה מכורה, זה משהו שאני צריכה להחליט.

אני מכורה לעצב. איכשהו אני לא יכולה לחיות בטוב בלי משהו רע, והנה שוב- הכל מתקשר לפסימיות.

אני מכורה לחברות שלי, למרות שיש תקופות שאני רוצה שהן ילכו לעזאזל.

אני לפעמים מתמכרת לשירים.

אני באמת לא יכולה להפסיק עם הדברים האלה?

כדאי לי בכלל לנסות?

אני רוצה להישאר מכורה לחברות שלי. זאת התמכרות מצויינת.

זה היה פוסט דיי עלוב, אבל מילא.

תמר.