ראיתי אותו בהפסקה, וכל כך שנאתי אותו.
זכרתי כמה היית אומללה בגללו.
בן זונה.
יהי זיכרו ברוך, בעוד רגע. [השורה הזאת יצאה ממש לא מובנת. הוא לא מת, או עומד למות. פשוט בא לי לרצוח אותו.]
[זה היה מוזר.]
אני עוד אאריך/אשנה/אמחק את הפוסט הזה.
תמר, שכרגע עברו לה הכאבי גב, וממש ממש טוב לה.
מי היה מאמין ש2 דקות אחרי ששמרתי את הפוסט אני כבר אאריך אותו?
כבר לא ממש אכפת לי מהלימודים. אין לי מושג איך זה קרה, אבל פתאום לא אכפת לי לדבר בזמן שיעור, מה שפעם היה בשבילי... ממש אוי ואבוי. נמאס לי להיות החנונית, שתמיד הוציאה מעל 90 [טוב, ברוב הפעמים], וזאתי שמלקקת למורים.
אני -לא-.
אפילו קיבלתי 60 באנגלית.
זה הציון הכי נמוך שהיה לי אי פעם.
אני אוהבת ביצפר, כי יש לי שם חברות. אני לא יודעת מה קרה לי, אבל אני מעריכה יותר את החברות שלי. גם אם הן לפעמים לא הכי הכי [מי שקוראת את זה- לא מדובר עלייך.], זה מספיק לי. פעם זה לא היה ככה.
אני מרגישה טוב יותר.
לא בא לי למות, למרות שלפעמים יש לי קטעים שאמא שלי גורמת לי להישבר.
אני לא אופטימית, לא.
יש לחברה שלי חבר.. ואני קצת מקנאה בה.
זה לא קשור אליו, אבל העובדה שהיא התנשקה איתו והוא אוהב אותה... זה נשמע משהו נחמד. למרות שהיא אמרה לי שהיא לא אוהבת אותו. היא קראה לזה 'קצת פחות ממחבבת'.
אני -כל כך- רוצה לעבור לגור שם.
זה המקום הכי טוב בעולם!
אוף, למה אני גרה במקום כל כך תקוע??
התחלתי לשמוע אריק ברמן. יש לו שירים ממש נחמדים, גם אם הוא לא שר מי-יודע-מה...
במצעד השנתי בגלגל"צ השיר שלו "המתוקות האחרונות" היה מקום שני, אני חושבת, ואמרו שם שברשת אחרת לא הסכימו לשים אותו כי הוא יותר מדיי גס, או משהו כזה.
ממש לא הבנתי למה, אבל קראתי את המילים והיה איזה בית:
"הייתה אחת עם תחת משגע
ממודל ומפוסל כמו שרק אלוהים יודע
הכל עומד ומתעודד ומתנודנד [או משהו כזה] לי בתחתונים
היא אומרת בוא נשכב רק כמו עכשיו עם הבגדים
זה לא נתפס שלא נכנס אם לא פותחים את המכנס
את לא קולטת את שורטת לי את הדרדס
תגידי איפה את חושבת את יושבת על קרוסלה בקרקס?"
סבבה, גס. לא אכפת לי.
הקטע זה שנקרעתי מצחוק אחרי שקראתי את המילים...
פשוט לא הפסקתי לצחוק!
מי שכתב את זה גאון.
אני יודעת שזה חרא פוסט, מצטערת.
תמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
