העולם שסביבנו מכיל הרבה יותר משנראה לעין. הזדמנויות אינסופיות לנשימה של אוויר חדש, לצפייה במשהו מעורר השראה ולהיכנסויות לא-צפויות להריון. לפעמים דברים פשוט קורים, בדיוק כמו שקרה בדקות האחרונות בכפר הקטן. כשהטייס חזר מהמשימה, הילדה היפה התקשרה ושוב שמעתי את הקול שלה, והגיטרה זרמה בין הידיים שלי כמו שהילדה היפה הייתה עושה פעם, רק בצורה קצת יותר תמימה וקצת פחות פרודקטיבית.
ואז ההורים שצעקו. בכלל, תמונת עולם זה כמו הציור הזה של הצייר שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו, בטח דה-גה או מישהו מפורסם ב"דרגה השניה", כלומר שהוא לא פיקאסו ואין על שמו צב נינג'ה. עם השמש שהכל סובב סביבה... אני לא זוכר אם זה הציור עם הבחור המחריד עם הלוק השואתי שצורח, אבל הסגנון דומה. בכל מקרה, יש רגעים שהכל סובב סביב דבר אחד... ואתה פשוט שוכח שבכל משיכת מכחול הקדישו את אותה המחשבה בערך. ברור שהן שונות אחת מהשניה, אבל הן אותה פעולה עם כלים דומים בידי אומן זהה. כשאני והטייס עומדים אחד ליד השני, הוא עם הקוטפות החדשות ואני עם החולצה הקרועה האופיינית של מושבניק משועמם שמטייל להנאתו במושב ביום שישי, אני מרגיש שאנחנו אותו דבר. ללא ספק, נראה כאילו בו השקיעו יותר מחשבה, וכל העולם סובב סביבו ואפילו השכנה של שנינו שפעם חשבתי שהיא הילדה היפה (ובסוף הסתבר שלא) עמדה ליידי אבל הסתכלה עליו בהערצה. טוב, הוא טייס, ומה אני? כותב סיפורים? סביבי לא מקרקרות שכנות שנחשבו פעם לילדות היפות. אני רק מתקשר מדיי פעם לשמוע את הקול של הילדה היפה האמיתית, נפגש איתה אצלה בבית, יושב לידה במיטה. לא מתנשקים אפילו, הכבוד והג'נטלמניות מונעים ממני לבקש. זה הורס את הקשר, אתם מבינים, צריך קודם למצוא את העומק ואז להתפלש בבוץ הרדוד. אני בטוח שלהיות טייס, נגיד, זה מאוד עמוק. כל כך עמוק שאם הוא ירצה להתנשק עם השכנה הוא לא יצטרך לעבור את השלבים הראשונים אלא ינחת ישר לתוך השלב החמים והנוח. השלב הקרוב, שדווקא לא נמצא מעל העננים אלא צמוד לאדמה, עם קצת ריח של דשא ועפר, קצת רוח בקרקפת וקצת עלים שצונחים על הגב תוך כדי.
אפילו הם צונחים, אני פה על הקרקע, באותה משיכת מכחול. טוב, הוא קצת יותר גבוה ממני, ואפילו קיבל כמה ס"מ מנעלי הצבא, אז אולי למרות שכל משיכת מכחול היא שווה בו השקיעו טיפה יותר משיכות. אני לא מקנא, כי אני יודע שאנחנו אותו דבר. שהוא חבר טוב, מלח הארץ, הרי בסך הכל טייסים הם חבר'ה איכותיים ואין הרבה שיפקפקו בזה. שרק יעבור את הטיסות, יחזור הביתה לעוד קצת זמן, אולי שיתחתן עם השכנה כבר וירגיע את שלושתינו. אני אפסיק לחשוב על התפלשות כשאני אראה שגם הטייס והשכנה לוקחים את זה לאט, וזה כבר יבוא לבד, כי אלוהים יודע שהילדה היפה היא חתיכת מופקרת עמוק בפנים. והאמת, למרות כל מה שאני חושב על סופים צפויים, שכל משפט בהם הוא סיכום יפה של הסיפור, אני חושב שכאן זה צריך להיגמר.
(בדילאיי של 5 חודשים וחצי, זה היה ואן גוך)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
