Politically Honest.

מיליוני-מיליארדי גרגרים קטנים כמו מסננת ענקית מול קרני השמש.

לא שוברים ויוצרים קשתות, לא מסתובבים במערבולות מהפנטות ומעוררות מחשבה, פשוט עומדים שם בשמיים וחוסמים אור צהוב ומלטף ואוויר לנשימה. גרגרים ארורים, מי אתם בכלל? פירורי אבק אבודים, מתאגדים וחושבים שבכוחם לעצור שניים מהגורמים הכי עוצמתיים לחיים ברי-קימא על פני הכדור.

אולי השלישי יבוא ויציל. נכון שגם הוא מפריע לשמש, נכון שהוא מסמל תקופה שמתקשרת לי למוות (וטוב, קצת לאהבה) - אבל הוא זמני, והוא ינקה, והוא ישאיר אחריו ריח מוזר וממכר. כשהוא יבוא, כולם יתחבאו וירכינו ראש, אבל ברגע שיעלם ורק יסתכל עלינו בעיניו האפורות הענקיות הגבוהות יצאו כל הנפשות לטיול בשלוליות ולהירטב ממה שעוד מטפטף מהמרפסת.

ולפעמים כל זה, כל הערבוב המטורף הזה של ימים בבריאה, כשהאדמה עולה לשמים, האור הופך לחושך והשמש הופכת לירח, קורה במקום פחות צפוי.