בטוח שיש לזה חוקיות, בטוח. לא יכול להיות שזה סתם קורה פעם בכמה חודשים, לא יכול להיות שזה סתם נעלם. לא יכול להיות שלפעמים אני צריך ייעוץ פסיכולוגי כדי לחלוק את מחשבות הבדידות והריחוק הבלתי נסבלות שלי, ולפעמים אני מרגיש שכל פעם שאני רואה את הפרצוף הזקן והחביב שלו אני מבזבז המון כסף להורים שלי בלי סיבה מיוחדת.
צריך לפצח ת'נוסחא. מתי זה קורה? כשאני מתחיל לשקר לעצמי? כשמשהו מתפוצץ לי חזק מדיי בפנים? כשאני מאבד אמון בבני אדם? חייב להיות לזה טריגר, חייב. משהו שמצית ומכבה את זה, אותי. משהו שגורם לי להתנהג כמו אוטיסט רציני שלא קולט מה אומרים לו, שעושה דברים בלי לחשוב, שגורם לאנשים לכעוס עליו ולשנוא אותו רק כי הוא פשוט לא מבין. פולט תדר חברתי מאוד לא ברור, ובוודאי שלא עקבי.
תקופות ארוכות שלא בא לי כלום. שאני מרגיש שאני לא מסוגל להרגיש כלום. הכל פרווה, הכל פשוט עובר ליד. הכל כיף, אבל לא מהנה.
לא מזמן חשבתי על הסרט של שודדי הקאריביים, הקלאסי הראשון. על הקללה של האוצר, האלמוות הזה שלא שווה כלום: את חיי לנצח אבל מרגיש מת בכל דקה. כשאתה אוכל אתה לא שובע, גם כשאתה שותה הגרון שלך יבש, גם כשאתה נוגע בגוף עירום של בחורה אתה לא מרגיש את החום. אז כן, חרא אלמוות.
אולי לקחתי משהו שלא שייך לי. זו הקללה, ואם זה המצב אני חייב להחזיר משהו למישהו ואני פשוט לא יודע מה, ותאמינו לי שחשבתי על זה הרבה.
נ.ב. אני יודע שהבטחתי לכם ולעצמי לכתוב רק דברים טובים כי כשאני כותב דברים טובים אני מרגיש דברים טובים וכשאני כותב דיכאון וכהות חושים אני מרגיש דיכאון וכהות חושים. אבל אין לי שום דבר טוב מדיי לכתוב על הרגעים הדוחים האלה.
שלכם, דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
