Politically Honest.

כבר השלמתי עם זה שלא תהיי כאן, אבל היי, הינה את, וזה לא כל כך נורא. זה אפילו דיי בסדר, כמעט טוב.

כמעט טוב כי מה שאני מחפש זה הדדיות, וזה אולי הפורמט הכי לא הדדי שיש. בלי עיניים ובלי פרצוף, בלי חיוך.

בלי ידיים.

אבל אני מוכן להתפשר. אחרי שלושה חודשים בקומונה להתפשר על הדברים הכי גדולים לא נשמע לי כל כך מוזר. אחרי שלושה שבועות שאת מסובבת אותי על אצבע אחת בפסיביות מוחלטת גם לוותר נשמע כמו עניין קל, ובלתי אפשרי בצורה מציקה. הראש שלי לאט לאט מפתח כנפיים, מקור ונוצות, ואפילו מתחיל לעשות את מסעות הנדידה החורפיים הראשונים שלו. לפעמים למרכז, לפעמים למה שאני עוד מגדיר הדרום. בשניהם יש המון גשם, אבל הרבה יותר חם ויש הרבה יותר אור.

הוא חוזר מאוד מאוכזב מהמסעות האלה כי הוא לא מוצא את הנקודה המתאימה לעשות לו בית.

והינה חזרנו למטאפורות. ככה לא פותרים בעיות, ולי יש בעיה.

לא חותם אפילו.