אז ככה, יש לי יותר מדיי בראש ואני אנסה לרוקן קצת בתיבת הטקסט הלבנה שאחר כך תיראה כפוסט שחור על גבי צהבהב לעיניכם הקוראות.
הייתי, משבת בערב ועד שני בצהריים, במסע אחרי האושר. ישנתי במרחב עם (מקום שנמצא בדיוק בין ירוחם ל..המשך של המידבר) אצל ברסלבים, הלכתי לחקור פילוסופיה ופסיכולוגיה מודרניות, דיברתי עם קואוצ'ר ועם נציגי תנועות "שמח"ה" ו"מהפכה של אהבה".
וואלה, יצאתי מבסוט. הרגשתי שיש לי את הדרך הנכונה. המון עצות טובות על איך למצוא את האושר, הרגשת שאנטי בלתי נשלטת שהכל יסתדר לטובה, שאין רע בעולם, רק צורות שונות ומוזרות של טוב. "אשריך אחי" פיזרתי לכל מי שהגיע לו פרגון על הדבר הקטן ביותר, "השכינה נמצאת בתשומת הלב" הדגשתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע. ואז פרצוף יפה מדיי עבר ליידי.
מצחיק שבאותו הרגע הבנתי שגם היא כבר לא רלוונטית. כלום לא רלוונטי. אי אפשר להיות מאושר בלי להיות מאוהב, לפחות לא לאורך זמן. בדידות היא האויבת הגדולה של האושר, החופש והרצון לחיות. ושימו לב להבדל העצום בין בדידות להתבודדות. לפעמים גם כשאני עם עצמי אני מרגיש לבד.
גם להיות איתה כבר לא ירגיע אותי. אני רוצה להיות מאוהב. מ-א-ו-ה-ב. ושזה יצליח. ואם אני לא אז שאף אחד לא יהיה מאוהב, בטח לא מולי. זה לא פייר להוציא ככה ת'עיניים. להראות שאפשר. מילא לא היה אפשר, אבל אפשר. וזה מתחיל להישמע כמו מונולוג פתיחה של "החיים זה לא הכל" אז ברשותכם, בתור אחד שלא נותן לתוכנית הזו את הקרדיט שהרוב מסכימים שמגיע לה, אני אפסיק.
רק שימוש קצר בבלוג לעיצוב דעת קהל: מירב בטיטו היא בן אדם אטום, לא רגיש, יהיר ומתנשא בגישתו. שיחה איתה היום גרמה לי להרגיש שוב כמו ילד בן 10 שמנסה להסביר למבוגרים שהם טועים ומקבל את התשובות הכי מתסכלות, חד צדדיות ולא מקדמות בעולם.
"אני חושבת, לא, סליחה, אני יודעת שאני צודקת. שההתפרצות שלך באה ממקום של דריכה על יבלת בנושאים שלא התעסקת בהם אף פעם. הגבריות שלך התעוררה פתאום וזה מה שכל כך הכעיס אותך"
כעבור 3 דקות "תראה, אני לא באמת מכירה אותך"
כעבור 5 "אבל אני בטוחה שזה בא מהמקום הגברי שלך, כי אני פשוט קוראת אותך, אני מבינה"
לא פסיכולוגית בהכשרתה, לצורך העניין.
שלכם, דר. כן, דר הגרעינר. לא, זה לא בסדר שאתם קוראים כאן אם אתם חניכים. טוב, האמת שדוגרי זה כן בסדר, אבל דברו איתי כדי שלא תקבלו את המסר הלא נכון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
