רץ בין הברקים
מדלג על עננים
סופר מאסטר בקומנדו
כמו באמצע של טורנדו
נחתתי אחרי שבוע דיי מגוון אותו ביליתי בהרבה למידה, וקצת יותר קנאה. זה קורה בעיקר בבית. הריקנות אוכלת. כשאתה יוצא החוצה עם משהו לעשות העולם זז, מסתובב, משפיע, מושפע, וכאן בין הקירות הכל בועה סטטית של אוויר עומד ומסריח. והגשם בחוץ עכשיו כופה עליי את בועת הבטון הזו. מה שכן, כשיוצאים לרוץ אחרי, לאוויר יש אפקט של מנטה.
לטפס על בניינים.
זו חוויה שאין שנייה לה. המון מאמץ, המון כוח, המון פחד. הכל בידיים שלך. חיים, מוות, פחד ואומץ מתרכזים לכמה שעות מדהימות ואנכיות במיוחד. הדבר היחיד שבאמת טוב בנוף העירוני זה גורדי השחקים האלה, הבניינים הגבוהים עם החלונות המוזרים, כל זיז, כל בליטה, כל מדרגה בדרך לפיק הפסגתי. הרואין אנדרנלין. ההרגשה הכי טובה שאפשר להשיג בלי להזריק. ולהזריק זה רע. אז נשאר לטפס.
ההבדל הוא הדאון שאחרי. כשהגעת לגג. בטיפוס אתה קופץ לבניין הבא, קצת יותר נמוך, יורד לאט לאט ובכיף. בהזרקה אתה קופץ. לא נהרג, אבל נשאר משותק ומסכן לתקופה ארוכה מדיי. אף אחת לא רוצה אותך, המשפחה מאוכזבת. כשאתה יורד לבד ההורים חושבים שחזרת מריצה, והבנות משתגעות אחרי הגוף של מטפס מקצועי, חושבות שזה מכון כושר.
זה לא.
זה לא מכון כושר. זה לא חברתי, זה לא עולה כסף, וזה לא מזוייף ומלאכותי. זה לא לנפח, זה להתעצב. גם נפשית, להיות השפיץ של החנית, להרגיש אוויר יותר משכל אחד אחר מרגיש אותו. להרגיש בטון כמו שאף אחד אחר לא מסוגל. להרגיש את עצמך. חי. או מת. עדיף חי.
אז המצברוח מוזר. הטייס האוטומטי המרחיק. יש הרבה מה לעשות ולא הרבה מה לעשות עם זה מלבד להתחיל.
מניח שהכל, כרגיל, תלוי. בי.
ביי.
נ.ב. אני שוב מרגיש מצונזר, מצומצם, בגלל החשיפה. אבל היה לי מוזר כשכתבתי רק לקבוצה מצומצמת. אז אל. בבקשה. ואני מוכן לדבר על זה.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
