החיים מחוץ למקום שאני שייך אליו גורמים לי לרצות להתמסטל. לעשן. להעביר את הזמן עם עצמי ועם הכימיקלים. וזו לא הרגשה טובה, כי זה אומר שבני אדם לא מספקים אותי בעולם הזה, ואם בני האדם לא מספיקים לי - כלום לא באמת יספיק.
החיים בקבוצה הם כל כך חשובים וזה עיקרון שמעטים מבינים אותו. זה מעבר לחברות, זה מעבר למשפחה - כי עם המשפחה יש לך מחסומים פסיכולוגיים ויש דברים שאתה לא יכול להגיד להם. ובמשפחה אתה לא יחידה עצמאית בתוך הקבוצה, או לפחות במשפחה שלי - אתה תמיד תהיה התלוי. המתפנק. אלה הבדלי מעמדות, לא חלוקת תפקידים. ולי זה מאוד קשה.
אני נורא רוצה מישהו לדבר איתו ואין אף אחד זמין. על הלב שלי שמחפש כיוון, ועל כמה שאני שונא את עצמי שאני לא מוצא אותו. בחורה אחת מאוד יפה כרגע הולכת על החבל הדק שמחבר בין הלב שלי לראש שלי, ולמען נוחות המטאפורה (או למרות הטיעונים הגיאוגראפיים) נדמיין שהוא אופקי. מתקדמת לאט לאט. העיניים זיהו אותה, והיא יפה בטירוף. הקול שלה שמהדהד באזורים הרגישים של השמיעה שבתוך הראש עושה משהו טוב. הגוף שלה שעובר לאט ובזהירות מתחת לידיים מחבר כל כך הרבה נקודות בדמות האידאלית שכבר נראה מיותר לוותר. אבל הצעדים האחרונים הם הכי מפחידים, וללב היא עוד לא הגיעה, וכל הבנות שהלכו על החבל עד עכשיו - מוכשרות ככל שיהיו - לא הצליחו להגיע לסוף.
כל שעוני הלחץ מסתובבים בשיגעון, מכסי הפלסטיק הדקים שלהם נסדקים אחד אחד בקול פיצוח מדאיג. כמה זמן לא כתבתי ככה יא רבאק. זה הזמן הזה בבית. אני שונא לכתוב ככה. אבל זה עוזר.
אני עדיין משחק את המשחק של להתקשר לא להתקשר, לנסות ולא לנסות, אבל איכשהו תמיד יוצא שאני מנסה ואני רוצה ואני חייב לבדוק אם הטעם שלה הוא כמו הריח שלה.
שלכם, דר.
נ.ב. מצטער שאני לא מצליח להיות נחמד אלייך, זה בתהליכים. לא ידעתי אפילו אם לתת חיבוק, כי זה מצב מאוד מוזר, אבל ככה זה כשאתה ילד מוזר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
