כבר שלושה ימים, או שבועיים, או בערך שבע שנים, אני מרגיש שאני צריך להיכנס עמוק יותר.
לפתור משהו. להתיר איזה קשר עמוק בתוך הלב, הגוף, המוח, הנשמה. זה פשוט שבזמן האחרון הקשר הזה נהיה הדוק יותר, מכאיב יותר ומגביל יותר - כמו סרטן שמתפשט לאיברים יותר ויותר חיוניים לאט לאט מבלי משים, ורק אז מתחיל לקבל את הטיפול.
נקווה שהפעם נתתי דוגמא גרועה, כי אני חושב שלמקרה הרפואי אין הרבה סיכוי ואני ממש מקווה שלי יש.
אז התחלתי לעבוד על עצמי. למדתי להיות קצת לבד. תרגילי נשימה שאני מתרץ בפיתוח קול, המון לנגן ולשיר. נראה כאילו השלב הבא יהיה רוחניקי; מדיטציות, חזרה בתשובה, או גג מריחואנה. משהו שעוזר לך לשטוף מבפנים. ספורט כבר בקושי עוזר, הוא רק מדחיק את הבעיה וגורם לה להצטבר במקום אחר. גם מקלחת חמה כבר לא. וכתיבה? מדיי פעם אני חושב שזה רק מחמיר את המצב.
אבא שלי לא מרשה לי לקרוא לעצמי שקרן פתולוגי. טוב. אז אני אגיד שאני משקר אוטומטית בלי סיבה רציונאלית לפעמים, שזו פשוט דרך ארוכה להגיד את אותו הדבר בדיוק.
מחר פסיכולוג. אמן יהיה כיף.
מאוהב, אגב. ככל שהימים מתקדמים אני יותר שלם עם האימרה הזו. מפחיד אותי נורא הקטע הזה של אני בפנים והיא לא בטוח, למרות שגם לה ממש טוב. אני מפחד שאני טוב מדיי אליה, אבל היי, אני פשוט עצמי ויהיה מה שיהיה. היא עוזרת לי המון עם ההתמודדות הזו עם עצמי, או עם מה שבתוכי. היא גם ממש יפה.
יום דפוק של תאונות דרכים ופספוסים. אבל יהיה בסדר.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
