הו, פאק. היום הזה עוד לא התחיל ואני כבר שונא אותו. לפקוח את העיניים? באמת? אני הרי יודע איפה אני. מגע ציפוי העור ההרוס של ספות בית ההורים לא מטעה אותי בדרך כלל, ולפי החום והשמש שהעירו אותי השעה היא, בהערכה גסה, אחת ורבע בצהריים. שיט, אחת ועשרים. אני לא יודע אם זה דבר טוב כי החושים שלי התחדדו מאוד, או דבר רע כי אשכרה צברתי ניסיון אמיתי בלהתעורר בצהריים בדיוק בתאורה הזאת. טוב, אחרי שפקחתי עיניים זה לא כזה סיפור לנסות להזיז את הגוף הזה, שעדיין נראה טוב כי עבדתי עליו כשהייתי יותר צעיר אבל נהיה קצת רך וחלש מהתקופות האחרונות.
קוראים לי דר. דר עופר. אני רוצה להגיד משוחרר טרי מהצבא, אבל זה לא מסתדר עם הסיפור, וקשה לי נורא לדמיין את החיים בצבא ואיזה שינויים הם יביאו, אז בואו נחליט שאני גר במדינת ישראל שבה הבעיות הפנימיות גוברות כל כך על הבעיות מבחוץ שעדיף למדינה אנשים עובדים וחרוצים מחיילים. ולא, אני לא דוגמא. הייתי בסך הכל שנה אחת בחיים שלי בעבודה אינטנסיבית, כחלק מפרויקט "שנת שירות". רעיון טוב דווקא, שנה שלמה של עבודה קהילתית ותיקון המציאות בחינוך וחרטה כזה. היה לי תפקיד בתנועת נוער, נורא נהניתי. אבל זהו. ניסיתי אחר כך ללמוד כמה דברים, נראה לי שאני זוכר כמה דברים על היי-טק ועסקים, וגם משהו באנטומיה על מערכת העצבים, הנשימה ומחזור הדם. ואתם בטח חושבים "היי, אלה דווקא דברים שטוב לדעת!" אז תחשבו שוב, כי אין באמת דבר טוב אחד שאפשר לעשות בשילוב היכולות שלי להיות בייביסטר, פקידה או שריר אוטם הלב.
ההורים לא פה, הם עדיין עובדים. עובדים קשה, בעבודות שהם דווקא סבבה איתם, מרוויחים אחלה כסף ומעסיקים את עצמם. אח שלי עכשיו בצבא. וזה כן נוח לסיפור, כי עדיף שהוא ישמע מוצלח ועסוק כדיי להרע את מצבי היחסי. וכן, לכל המשתמטים החולירות שקוראים בישרא בלוג, צבא זה סממן להצלחה ותעסוקה. לי אישית פשוט לא ממש בא על זה. בהסתכלות לאחור, הייתי נכנס בצבא לאיזה משהו רציני ומנסה לתת את כל כולי, כל עוד הבעיות הרפואיות שלי לא ימנעו ממני את זה, כמו שהן מונעות ממני ספונטניות בבקרים או סקס נורמאלי ליותר משתי דקות. וזה לא שהולך לי רע עם בנות, אני חושב שמשהו באישיות שלי גורם להן להישאר. ויכול להיות גם זה שמצאתי דרכים חלופיות לגרות אותן בלי שזה.. יעורר את הבעיה שלי. לא עניינכם, אתם בטח לא בגיל, או צעירים מדיי או מבוגרים מדיי בשביל לשמוע על זה, ובכלל אתם לא חברים שלי ולא עניינכם. שמעתם? אז חלאס לשאול. לא מספר.
האמת היא שזה דיי דבילי להגיד שאני לא מספר. אם אני הדמות הראשית, ואני מדבר אליכם בגוף שני ועליי בגוף ראשון ומתאר את מה שעובר עליי, אני כנראה כן המספר פה. דוחקים אותי כאן לפינה עם גילוי הלב הזה.. יודעים מה? אם אני ארגיש שאני חייב אני אגיד את זה במפורש. כרגע אתם תצטרכו לנחש. ואל תלכו לכיוון גס מדיי, כי אני יודע שלאנשים בגילכם יש את הנטייה תמיד לשייך מילים כמו "השתחררות", "התפרקות" ומילים נרדפות כאלה לאורגזמה. אז לפעמים אולי אני כן מדבר על זה, ולפעמים לא. מה שבטוח, אם תהפכו את הסיפור שלי לסתם סיפור סוטים רגיל אני אפרק אתכם מכות. כי זה סיפור של סוטה מיוחד שנעלב ממש בקלות.
אז בוקר. כלומר, צהריים. אחר הצהריים אפילו, והיום הזה עוד לא התחיל. את הגוף כבר הרמתי, יאללה, מקלחת, צחצוח שיניים ולעוף מכאן. שיט, אבא עם האוטו בעבודה. תעירו אותי כשהוא חוזר, סבבה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
