לא מצליח לחזור לישון. מה יש לי לעשות עם כל הזמן הזה? ואגב, כן, יחסית לבן אדם עם חיים דיי ריקים רצות לי המון מחשבות בראש. האמת היא שלדעתי זה בא ביחד. הרבה זמן של לא לעשות כלום = הרבה זמן לחשוב על הכל. על מה שאנשים אחרים עושים, על מה שאתה היית עושה אם ולא עושה, ולמה לעזאזל אתה לא עושה אותם ויושב במקום ורק חושב על זה. כשעוד היה לי כוח והייתי קצת פעלתן, ניסיתי להרים כל מיני פרוייקטים. קצת בהיי-טק שלי.. היו לי סטרט-אפים ממש מגניבים, אבל לא מספיק אמביציה כדי לרוץ איתם עד הסוף, או לא מספיק חוויות הצלחה כדי באמת להאמין שזה יקרה. בכללי, אני ממש אשמח לחווית הצלחה מתישהו. אם לא מוגזם לבקש, אפילו מתישהו היום. כבר הרבה זמן שלא הייתה לי.
חווית ההצלחה היחידה שלי מהשנים האחרונות זו הבחורה החייכנית והצעירה שאני רואה מדיי פעם. חברה שלי, זאת אומרת. למרות שבזמן האחרון העניינים קצת מוזרים אני עדיין מאמין בלב שלם שאני מאוהב בה לגמרי, בכל שביב מהגוף היפה שלה, בזווית המוזרה אבל הכל כך חיננית ויחודית של החיוך שלה כשהיא צוחקת. בקול שלה שעומד על הגבול הכל כך דק שבין ילדותי מדיי לסקסי בטירוף. מזל שעל הצד של סקסי בטירוף, אחרת היו שמים אותי במחלקה של הסוטים המיוחדים איי שם בכלא. אולי היה לי טוב שם בכלא, יודעים? אני כנראה אחד שצריך מסגרת. שצריך שיכתיבו לו משימות. שיכוונו אותו. והיא לא מכוונת אותי, היא מתכווננת אליי, החיים שלנו נושקים בנקודות יחסית לא משמעותיות כדי לדבר על הנקודות המשמעותיות, וכדי לצחוק קצת. בשביל המפגש הפיזי והשקט הנפשי.
אמרו לי הרבה פעמים שכשאתה מתחיל לכתוב סיפור ארוך אתה צריך לדעת את הסוף מההתחלה. אני לא חושב שאיי פעם, בשום סיפור שלי, ידעתי את הסוף מההתחלה. אני לגמרי בטוח אפילו שאף פעם לא התחלתי סיפור ורק אחר כך ניסיתי לחשוב על הסוף. מצד שני, רוב הסיפורים שלי היו הרבה יותר קצרים מזה והסוף הגיע נורא מהר. גם בדרך כלל אין כל כך הרבה דמויות מורכבות - וכבר יש לנו אח מוצלח, חברה מושלמת ועדינה ומספר עלוב-חיים שרק במקרה נקלע לסביבה האיכותית הזו. גם חברים שלי יחסית עלובי חיים, אבל אותם אתם עוד תכירו. כשאבא יחזיר את האוטו בטח אסע לבקר אחד מהם, או שנצא עם אחד מהם, ולצערכם הרב אתם פה תקועים על המסך כמו זומבים וחייבים לקרוא את המשפט הבא, כדי שלא תפסידו עוד דבר שנינה או הערה גסה. אני חושב שאפילו את היהירות והשחצנות אתם אוהבים. סוטים קטנים ומוזרים.
אני חושב שאני אוכל לכם את הראש עוד קצת לפני שנקפוץ בזמן-חלל לפנים רכב החברה עטור הדלקן של אבא שלי, תוך כדי דילוג על המפגש המשפחתי החם והמאוכזב-אך-תומך. משהו לגבי היהרות והשחצנות שמטריף אותי ואני פשוט חייב לשמוע את דעתכם. איך אני מרשה לעצמי, במצבי, להתנשא מעליכם? אז בסדר, אתם קוראים בלוג באינטרנט של בחור לא מוכר שכותב סבבה. מצבי פי אלף יותר גרוע, אני הרבה יותר כישלון מכם. לכם אולי אין את הנתונים, את הסביבה, את החברה הכוסית. לי יש הכל. איך זה שאני עדיין כישלון?
כל זאת ועוד, בפרק הבא. כלומר, כשיהיה לי זמן וכוח. כנראה בשבוע הבא.
אדיוס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
