קשה לי להיות בבית. לא נועדתי לזה. זה לא המקום שלי.
כמו ההפך מכלא. יותר מדיי חופש, פחות מדיי מסגרת. לא נורא אם אני עושה טעויות, לא נורא אם אני מתבטל ולא עושה שום דבר בעצם - אין מטרות לחתור אליהן, אין מטלות לעמוד בהן, אין אפילו פאקינג ספר טוב לקרוא. הגיטרה והמקלדת הן נחמותיי היחידות. כמה שיותר לצאת, וכמה שיותר מהר.
ובכל זאת, עודף החופש הזה מתעתע ומטשטש ובסוף אני נשאר לבד בבית עד שעה מאוחרת בלי סיבה טובה. לא מסיבות, לא הופעות (לא טובות בכל אופן) ולא ג'אמים. אני לא תופס את האנשים שאני רוצה, וכשאני כן תופס אותם - אחד מאיתנו לא במצברוח למה שהשני תיכנן לעשות. ככה יש לי יותר מדיי זמן לעצמי, והיחסים שלי עם עצמי דיי מזעזעים. אנחנו נוטים להכניס את עצמנו לדיכדוך קיומי אטומי המלווה בלחץ-עד-כדי-קשיי-נשימה.
אולי קבע זה כן רעיון טוב. הרבה מאוד מחוץ לבית, במסגרת שמעסיקה אותך 24\7 בדרך כלל, ועוזרת להוציא מעצמך את המקסימום. לימודים, ראש טוב, חוויות לכל החיים. הכלא של החופש חונק אותי. מזכיר לי פוסט שנכתב איי שם בשלהי העשור הקודם, אם אני לא טועה, לגבי יציאת מצריים. זה בדיוק היה פסח, ובדיוק נפרדתי ממישהי, או שהבנתי שאני לא אוהב מישהי אחרת. שכשבני ישראל יצאו בפעם הראשונה וראו את המדבר הגדול וחסר הגבולות, והשומם, והמפחיד והאכזרי - הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כבר ניסו להתגעגע לשוטיהם וגזרותיהם של המצרים, אבל הגשר הזה כבר נשרף. כולם בעצבים על מושיקו שהוביל אותנו מהפח אל הפחת.
בא לי לגור בקומונה, ושההורים שלי רק יבואו לבקר.
בא לי לחיות עם החברה שלי. ושתמיד יבוא לה.
בא לי להסתכל לאנשים בעיניים, להגיד להם מה אני חושב - ולשמוע מה הם חושבים.
כי כשכל המחשבות האלה נאגרות אצלי ואין מי שיקשיב להן ויבין, במקום לנסות לתת עצות לא מועילות שהייתי יכול לתת לעצמי - אני מתכנס ומתמוטט כמו כוכב שעבר את המסה הקריטית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
