בזמן האחרון אני מבלה הרבה בשטח, ובתנאי קיצון. עבודה פיזית קשה, מעט שעות שינה, הרבה לחץ, מלא אחריות, אפס פרטיות. ולא, אני עוד לא בצבא.
אני לא יודע אם זה קשור, אבל בזמנים כאלה אני מרגיש יותר חי. יש רגעים מדהימים שבהם אני יכול להרגיש את כל העולם מסביבי, מחובר לכל פיסה ממנו בחוטים דקים של מתח כמעט מיני. או אולי יותר ממיני. כל חיפושית שנכנסת לשדה הראיה, כל אבן שנמצאת לא במקום, הרוח בעצים והעננים בשמים. בני הנוער החרמנים איי שם במנהלה, שמתחילים ומתחילות אחד עם השני ואיתי, ואת החברה שלי במרחק עשרות אלפי קילומטרים איי שם בברצלונה. החברים שלי שפזורים בכל מקום בארץ העצומה הזו, והמשפחה שלי בבית אחד בגנות הדר.
וכל זה תמונה אחת. ריח אחד. צליל אחד. אינסוף מחשבות.
זה מה שיש לי ואין לכם. ככה אני רואה את העולם ואתם לא. אז אולי אני לא מצליח להיות אחראי, אולי אני לא מסיים את כל המשימות שלי בהצלחה, אולי אני לא עומד ברף שאני מציב לעצמי. אבל לפחות את זה יש לי.
השכינה נמצאת בתשומת הלב. ככה מרגישה אהבה.
יאללה ביי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
