תחסכו ממני תגובות זולות שנועדו להקפיץ את הרייטינג שלכם רק כי קראתם איזה פוסט של סניה, בסדר?
אני כבר מתחיל לראות את הבלוג הזה כיצירת אומנות המשקפת את הדור הזה. המרדף אחר משמעות, ההיתקלות החוזרת והנשנית בריקנות ששמה לך רגל שוב ושוב בעודך רודף. העצלות, התזונה, ההשפעה התרבותית, המודעות המוחלטת לכוחות המניעים את העולם והרגשת חוסר האונים מולם. אז נכון, מצבי אולי יותר טוב מאיכר פשוט שצריך להתמודד מול מלך, כי יש לי את הכלים לעקוף את הפרשי הכוחות ולהגיע למעלה. אבל מרוב כלים נוצר בלבול, שמונע ממני כל צעד נוסף.
אני עייף. מאוד. ישנתי כמעט את כל היום, למרות שאתמול לא הייתי כל כך עייף ובלילה עצמו ישנתי כמות סבירה של שעות בתנאים טובים (כלומר עם ענבל במיטה, כן? אפשר לראות את זה גם כתנאים בעייתיים לשינה) אבל היום שלי התחיל בערך ב15:00 בצהריים, אחרי טראנס ארוך של צפייה בסדרות קומיקס, שינה, התעוררות, הדלקת עוד פרק עד שהגענו לשעה המכרעת הזו. נראה לי שבאמצע כתבתי משהו, אבל אני לא באמת זוכר. כל התוכניות שלי עומדות במקום. הרצונות והשאיפות שלי כבויים, הפעולות שלי איטיות להחריד.
אנשי הלטאה.
ראית אותי נשבר היום. אבא שלך ראה אותי נשבר. כבר הרבה זמן שלא כאב לי בלב ככה, תאמיני לי. כאילו תפס אותו אגרוף מגודל ולחץ עליו כמו על אף של ליצן, רק כדי לשמוע צופרון מעלה גיחוך. והצפצוף לא בא, ובמקומו הגיעה צמרמורת שהזדחלה באכזריות במעלה השדרה, כמו איגואנה אדישה ואכזרית, תופסת כל חוליה בציפורניים אכזריות ולא מוותרת עד שהיא מגיעה למעלה ומתיישבת בתוך הראש. תפיסה, כיווץ, הזדחלות, התיישבות. ישבתי בסלון הזה כמה דקות טובות וחוויתי את התהליך הזה שוב ושוב. כשהתעוררנו זה עוד היה בחיתוליו, אבל עדיין לא הצלחתי לחלץ חיוך אמיתי מהיום הזה שנמרח לאיטו על 24 שעות ארוכות מדיי.
אני מצטער שהיגענו למצב הזה. הכל כך רגיש הזה. מפחד לשבור פה משהו, מפחד שאם ניפול עכשיו יקח יותר מדיי זמן לקום. את נאחזת בי ואני נאחז בך, ואנחנו גבוהים, והנפילה הזו תכאב. אנחנו ניפצע, זה ברור. אולי ניפצע כל כך שיקח לנו שנים עד שנחלים ונפתח את היכולות לחזור לטפס. אני מפחד שיש בלב שלי קן, והוא מלא בהן. באכזבות שמהן בוקעים אותם שברונות לב, אותם פרצי יאוש וחולשה. ובכל פעם הם מתנשלים, נהיים גדולים יותר, חזקים יותר. אפורים יותר. מפחידים יותר.
מקווה שהארס הזה לא קטלני. לוקח לו הרבה זמן להתחיל להתפשט, אבל נורא מעט זמן עד שהוא מגיע לכל הגוף. קצת כמוך. קצת כמוני.
שחררו אותי מעצמי. קולות כאלה בראש אני לא מאחל לאף אחד. בפעם המי-יודע-כמה, איבדתי את האהבה באופן זמני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
