"אדם בתוך עצמו הוא גר"
נחה עליי הארה לא ברורה לגבי איך שאני חווה את העולם הזה. מטאפורה קצת יותר ברורה, אולי לעצמי, ואולי היא גם לא תרגיש רלוונטית בעוד מספר שעות. אבל זה כל היופי שבנפש המסועפת שלי, הדקות לא שומרות על שום אחידות או חוקיות עם חברותיהן בנות-הזמן. כל אחת אחרת, בכל כך הרבה מובנים. כל אחת מהן מדברת לחושים אחרים, עובדת במימדים אחרים. חלקן במימדים שאי אפשר לתאר במילים, טוב, לפחות לא במילה מסוימת. אולי דרך סיפור או שיר.
אני האיש בבועה. וב"אני" אני לא מדבר על האצבעות המקלידות והעיניים שמול המסך, ה"אני" הזה הוא ההוגה והבטא של כל הבלוג הזה. כן, לפעמים אני נח ונותן לגוף לרוץ על אוטומטי, מחקה תבניות ופעולות שנעשות כשאני בשליטה. אני מניח שאני לא כל כך ברור, אז אסביר את זה לאט ובעדינות ובגוף שלישי. דמיינו לעצמכם חלל עצום וריק. הכוכבים מרוחקים שנות אור, נוצצים באור נוגה ואבוד, אין לדעת אם הם באמת קיימים שם או שהם כולם אשליות שהתכנסו אל תוך עצמם עד שהתנפצו למליוני רסיסים שנשאבו מייד לאחר מכן אל תוך החור השחור הסמוך. אין כדור ארץ, אין שמש. אין כמעט אור. רק בועה קשיחה אחת, גדולה רק במעט מתא שירותים ציבוריים המיועד לנכים. ובבועה הזו יושב אדם. עירום, קירח. לבן מאוד, טוב, כבר אמרנו שאין שמש. והבועה הזו היא כמו מסך, וכל פעם מרצדים עליה דברים אחרים. לפעמים בצבעים, לפעמים בריחות, לעיתים נדירות היא מקבלת אפילו סוג של טקסטורה. משהו להיאחז בו. והאדם שבבועה חיי את חייו הסגפניים דרך המראות האלה. מחובר במין חבל טבור אירעי שמתקיים רק לסירוגין בינו לבין גוף שמחובר לקרקע. לפעמים המסך מעורפל, הקליטה חלשה, והפעילות לשני הצדדים - הפֶלֵט והקֶלֵט - נחלשים ומתמזגים לאפתיה פאסיבית. רק לעיתים רחוקות המראות והצבעים כל כך חזקים שהאדם שבבועה פוער את עיניו ומתלהב באמת, צוחק או נהנה. הוא כמונו, האדם שבבועה. התהליך שהוא עובר מקביל לתהליך שאנחנו עוברים כשאנחנו צופים ביותר מדיי טלוויזיה, יותר מדיי חדשות, חושינו מקהים והרגישות שלנו לדרמות ואסונות מצטמצמת לכדי התעניינות גרידא. וגם זה בקושי. ורק לפעמים יש איזו עלילה של איזה סרט שתופס אותך, איזו פרסומת מרהיבה באמת שאתה חייב להגיד שאפו למעצב שלה, איזה רעיון שגורם לך להאמין או להפסיק להאמין במשהו או מישהו.
והאיש הזה בבועה מקליט יומן אישי של חוויותיו. העולם הזה הוא בשבילו חממת אפתיה אחת גדולה, שלפעמים מפתיעה ומצליחה להגיע לנקודות הרגישות. וזה למה אני "לפעמים" כל כך רחוק, כל כך לא מחובר לעולם הזה. כל כך מיואש ועצוב. זה למה אני אוהב רק "לפעמים", למה יום אחד הכל נראה לי ברור כשמש ומאיר פנים כמותה, וביום אחר הכל מרוסן ומצונף בצד כמו ילד שרוצה לשחק בחוץ ביום גשם וברד. אלה הימים שהבועה, ה"ספירה" של הבחור שלי שמסתובבת שם בחלל כנראה עוברת מספיק קרוב לאחד מהכוכבים האלה כדי לקבל קצת חום ולחוות רגש שמעבר להזיות האלה על המסכים. והימים האלה מגיעים לפעמים בזכותה, ופתאום עולים הרמזים שאולי כדאי לנסות משהו אחר. אולי כדאי לנסות דברים שייתנו יותר גירויים לאיש שבבועה, שיעודדו אותו להגיב.
אבל זה סיכון. קשה לוותר על הסיכוי לאור שמש אמיתי בשביל לנסות לגרום למישהו שכבר מזמן הצהיר שאין לו לב לחזור ולפעום.
נו, נראה מה יהיה בסוף, הא?
============-===========================
אדם בבועה מרחף בחלל
יושב לו עירום על כיסא החשמל
וסרטים מרצדים וקולות עמומים
נוזלים לו אל תוך הבועה
אפאתיה ונוח הם שני חבריו
אותם הוא מאוד משתדל לטפח
זה לא קל למצוא תנוחה בבועה
עגולים וקרים פני השטח
והינה אדם בבועה מסתכל
ורואה בסרטים עוד אישה
הוא צוחק וחושב משתעל ושואל
ויודע שזה עוד סיבוב התשה
אדם בבועה מרחף בחלל
יושב לו עירום על כיסא החשמל
וסרטים מרצדים וקולות עמומים
נוזלים לו אל תוך הבועה
כבר שכח לדבר, האדם בבועה
כי הבין ממזמן שאין פה עונה
הוא חושב במילים, אבל לא זוכר
ממי הוא למד לדבר
שמשות רחוקות הן מיטב רגעיו
כששנות אור בינו לבינן נכחדות
וחום מינימאלי, סולארי-ישר
נותן לו אולי להמשיך לקוות
אדם בבועה מרחף בחלל
לבד לגמרי, בלי מגע או ריחות
גם חוש השמיעה מצטרף לבוגדיו
נותר לו בקושי לראות
יש רק כלי אחד לאדם בבועה,
וזה מוח קודח בלי סוף
כי מה יש לו עוד, לאדם בבועה
מה עוד הוא יכול לעשות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
