כבר חודשיים בני קיבוץ אורטל נחשפים למחזה שהפך לדבר שבשגרה - בחורים ובחורות צעירים, לעיתים בודדים ולעיתים בזוגות, עומדים בשער הקיבוץ ומבקשים ישועה. המשימה - לא לצאת את כל שביל הגישה של הקיבוץ ברגל כדי להגיע לכביש 91 ממנו הטרמפיאדה תהיה קלה יותר. הו לא. זהו סיפורם של תופסי הטרמפים מתוך הקיבוץ, העומדים באתגר פיזי ורוחני מדיי יום.
בואו ניקח יום יפה לדוגמא, כדי שלא תגידו שמזג האוויר הוא הגורם העיקרי המקשה על צורת ההתקדמות בה אתה תולה את תקוותיך ברכביהם הממונעים של אחרים. יומו של תופס הטרמפים הממוצע, ולמעשה של רוב האנשים הממוצעים האחרים בעולם, מתחיל בפקיחת עיניים איטית במיטה. כבר כאן נתקל הטרמפיסט בלבטים עמוקים והוא נסחף לתוך חישובים חסרי כל בסיס בניסיון להבין כמה זמן עוד נשאר לו לישון אם הוא בכל זאת רוצה להגיע היום לעבודה בזמן. אחרי דקות ארוכות של חישובים בנעלמים, השוואת ממוצעים ובחינת סטטיסטיקות כבר לא נשאר הרבה זמן להתלבט והטרמפיסט לוקח את הזמן המינימאלי האפשרי כאופציה ההגיונית ביותר ויוצא מפתח דירתו בשעה מאוחרת מן הרצוי.
בחדר האוכל הטרמפיסט אוכל לבד, בעיקר מכיוון שאין לו זמן לדבר עם אף אחד. שם הופך הטרמפיסט לצייד חסר תקנה - מחפש בעיניו כל אדם שעבר בחדר האוכל רק כתחנת ביניים בדרך ליעד סופי המקרב את הטרפיסט אל הצומת הבאה. כאשר לא מזוהה אחד כזה נשאלת השאלה האם סבב שאלות בין יושבי השולחנות הוא לא בזבוז זמן יקר, שכן רבים הם תושבי הקיבוץ שלא עוצרים בחדר האוכל בנתיבם החוצה. אחרי סבב שאלות מאכזב והחזרת הכלים למסוע השטיפה יוצא הטרמפיסט בנחישות לכיוון השער הצהוב בכניסה לקיבוץ. מרחוק נראה שהודיעו ברדיו על פינויו המיידי של קיבוץ אורטל - תור מכוניות אינסופי כמעט משתרך מהשער והטרמפיסט אופטימי לגמרי לגבי סיכוייו לצאת לחופשי בדקות הקרובות. הוא אפילו לא מחיש צעדיו על מנת להגיע אל המכוניות, כי הרי אם כל כך הרבה יוצאים מהקיבוץ בדקות האלה וודאי שהתנועה תזרום גם בדקות שאחריה. הטרמפיסט, כמובן, יגיע לשער רק אחרי שהמכונית האחרונה תצא, וכאן מתחילות שעות היאוש הארוכות והגדולות של כל חסרי העצמאות התחבורתית.
הדממה קשה מנשוא. נראה כאילו הוכרז יום כיפור נוסף בשנה ודווקא אתה פספסת את הודעת הרבנות המקומית על כך. קולות מנוע לא נשמעים, חריקת הגלגלים המתוקה נראית כחלום רחוק. מדיי פעם, על מנת לזרות מלח על הפצעים, מגיח רכב מאחד מקצוות הקיבוץ, ואתה - כסוס שחש בסכנה - זוקף אוזניך ומפנה ראשך רק כדי להיווכח שהוא פונה אל תוך הקיבוץ פנימה. בעוד אתה מתחיל לחשוב על עוונותיך ולחשב כמה שעות אתה צריך לצום בכדי לכפר על סך החטאים, מתחיל עידן ההזיות והשעשועים שהוא המפלט היחיד מהשיעמום התהומי המהול באכזבה שאתה חווה בדקות אלה.
בשלב הזה מתחילות מכוניות להיכנס לקיבוץ. יום כיפור נגמר, כמובן, אבל זה תקף רק לגבי הנתיב שמוביל פנימה. מכוניות עומדות בתור, מחכות להיכנס, ובידיך הכוח האם יחכו אותם מועמדים מספר שנית לא מבוטל עד שמישהו יתקשר ויפתח את השער, או שהשער יפתח מיד בהינף קליל של רגלך מול החיישן הפנימי הפותח את השער במהירות שיא. תחושת העוצמה היא אינסופית, ולפתע אתה חש הזדהות עם השרף בעל להב החרב המתהפכת השומר על הכניסה לגן עדן. בני התמותה העלובים, שאינם בני קיבוץ בעלי מספר הפותח את השער אוטמטית, נתונים לחסדיך. אתה לא ממהר לגלות רחמים, וכאשר אתה אכן בוחר לפרגן ופותח את השער - הם חולפים על פניך כפויי טובה.
ובעוד אתה פותח את השער והמכוניות נכנסות, זה בוחר להיסגר לאט מתמיד. ודווקא בנקודה הזו, לא משנה מה יקרה, יגיע רכב מתוך הקיבוץ שעליו כאילו מתנוסס שלט ניאון ענק בנוסח "טרמפ אקספרס בדיוק לאן שאתה צריך" וינצל את הפער בין השער למסגרת הברזל בצד השני ויאכיל אותך אבק על אף שהספקת להרים את האצבע המורה בזמן לבקשה לטרמפ. תהליך זה כמובן פותח את השער שנית, מה שנותן הזדמנות לעוד רכבים רבים בזה אחר זה לעבור בלי לעצור לשאול אותך, כי חבל לא לנצל את הפתח שקיים שם עכשיו.
אחרי מחשבות קשות מנשוא על חציית כביש הגישה שביער אורטל הפראי ועמוס הסכנות ברגל, מגיעה הישועה - מישהו עוצר לך. אתה שואל, והוא מסמן - אצבע מורה לכיוון הנגדי. אין שברון לב גדול מזה. אחרי רצף של מכוניות כאלה, האצבע המורה הזו לכיוון הנגדי באה לך בסיוטים. רק לא להרים אצבע, רק לא "לכיוון עין זיוון", אני צריך לקצרין, בבקשה!
אך אל דאגה, חברים וחברות. בסוף הטרמפיסטים תמיד מגיעים ליעדם. אז כשאתם עוברים בשער, היו נחמדים, תציעו טרמפ - ואנחנו מבטיחים לפתוח לכם את היום בחיוך!
גרעין "הלהקה", אורטל.
נ.ב. - נכתב אחרי יום ארוך ומייאש במיוחד, ראוי לציין שלרוב אנשי הקיבוץ מתחשבים מאוד. המון תודה לרות, גולן, מאוריציו, אבי - וכל שאר החבר'ה שאוספים אותנו באופן קבוע, בהלוך ובחזור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
