"נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!
מה למעלה? מה למטה?
רק אני, אני ואתה.
נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!
שנינו שקולים במאזניים
בין הארץ לשמיים."
ביאליק.
אפשר להבין את השיר הזה בכל כך הרבה דרכים. בין אם כשיר אהבה, או על המאבקים היום-יומיים בחיים, על מצבי רוח משתנים. אני בשבוע וחצי האחרון הרגשתי כאילו חזרתי מהודו או משהו. כולי רוחניקי, מדבר על לאהוב את העולם, על זה שהוא מדבר אליי ושהכל מסתדר לי ככה. ואז מסתבר שאפילו כששוברים את המסכים ועוברים לגישה אנושית פנים אל פנים בני אדם הם שקרנים, הפכפכים ומסתתרים מאחורי אלף מסיכות של מבוכה, אדישות, חוסר אמון והיעדר אהבת חינם. אתה מתחיל עם בחורה. היא נותנת לך פייסבוק, ובכיף הייתה נותנת גם מס' טלפון אם לא היה חסר לי מקש ארור. ואז היא מסננת, או מנפנפת בעדינות, מסמסת את השיחה לכדי כלום ושום דבר. אני לא מצליח לשים את האצבע על הבעיה. איפה המחסום, איפה המכשול הזה שבו אני נתקע אחרי שאת הגדול והנורא ממנו תמיד פחדתי אני עכשיו מצליח לעבור בדילוג כליל.
מקווה שהיום ילך בסדר. שיצא לי להכיר נשמה חדשה, בצבעים המטורפים שלה, באלפי הגוונים שלה. לראות אותה מרגישה, צוחקת, מתעצבנת, מתפשטת, מתלבשת ומחייכת חיוך נבוך. לראות אם יש לה פחד או כוח בעיניים. להבין מה אני מעדיף שיהיה שם. אני חושב שכוח.
בסוף הכל חוזר ומתנקז לאותה הנקודה. הגרף הסיסמוגראפי הזה של כמה שאני אוהב מטלטל אותי כל פעם מחדש. כשאני מאוהב, אני מאוהב בכל העולם ואחותו (ואישתו, וביתו) וכשאני אדיש לא אכפת לי גם מעצמי. איך אני יכול להסתכל לך בעיניים כשאני ככה? איך אני יכול להבטיח לך שאחרי שלושה שבועות שלא תראי אותי אני לא אגיע הביתה אפור, מתוסכל ומרוחק? איך את יכולה לקבל אותי כשיש את הסיכון שאני כזה? איך את יכולה לקבל אותי כשאת יודעת שכשלא תהיי פה, ואני אתקשר ואעשה הכל כדי שתרגישי שאני איתך, ועדיין ארצה להעביר את הזמן בללמוד עוד על בן אדם אחר - אני אכעס עלייך שאת אטומה וחלשה ותלוייה באמונות שרחוקות ממני שנות אור?
ואיך קורה שאחרי החודשים האלה של התנסות בעולם החופשי אני לומד לוותר על זה.
חלאס חבר'ה. צאו מהעולם הקטן והמצומצם שלכם. כל בן אדם ברחוב יכול להיות חבר שלכם. כל בן אדם שאתם לא מדברים איתו - יש לו מה להגיד, יש לו חוויות מטורפות מהחיים, יש לו את הגישה שלו לאהבה שאתם באמת חייבים לשמוע, כי אולי היא בדיוק תסדר לכם את איך שאתם מרגישים.