ישבנו בבית של צוקרמן בכפר הס. הייתי בדיוק באמצע ארוחה שגנבתי מהמקרר שלו, ואני אומר גנבתי לגמרי בכוונה - זה היה כל כך טעים שפשוט הרגיש לי לא מוסרי לגמור ליושבי הבית את מעדן האורז והפרגית הזה! ואז הסתכלתי החוצה. השמים אפורים, ואני אומר לו - "שמע, נראה לי עוד שניה יהיה גשם." אני מציץ לבריכה הקטנה שבפינת הבית שלו, והאדוות הקטנות שמקפצות על פני המים מוכיחות לי שהנבואה שלי הייתה לגמרי רטרואקטיבית. "אתה רוצה שנכניס את הכביסה?"
אמרתי תודה, התקפלתי ונכנסתי לאוטו. הגשם כבר התחזק כשיצאתי מהבית וירד עלי בדרכי בת ארבעה המטרים למכונית. אני בגופיה, משקפי שמש ומכנסים קצרים, וטיפות טרופיות נופלות לי על הראש לצד מזג אוויר נעים יחסית. נכנס לאוטו, שם את משקפי השמש על העיניים, מגלה שאני לא רואה כלום, מחליף למשקפי הראייה שתמיד נמצאים באוטו ומתחיל את הנסיעה הביתה. זה האינסטינקט שלי בגשם הראשון, לחזור למאורה שלי כמה שיותר מהר. כבר בכבישים שבתוך כפר-הס האוטו מחליק, בגשם הראשון מתחיל לצוף כל השמן שנאגר בכביש במהלך הקיץ, ואני אומר לעצמי - אולי בקיץ אנשים מתייבשים, טובעים וננשכים או נעקצים - אבל החורף זו העונה של תאונות הדרכים, גורם המוות מס' 1 בעולם. כל הדרך מילאו אותי מחשבות והרגשות. עזבו את המאורה שלי, איך לעזאזל אני מוצא את הלהקה עכשיו? מפוזרים ברחבי המדינה, חלקם מטיילים, חלקם בביתם וחלקם מגינים על המדינה בגבול הצפון או בחזית החינוכית. איך אני צריך עכשיו את ההתקרבלות הזו בפרוות אחד של השני, ליילל ביחד לשמיים המאפירים כדי ליצור בהם סדקים שיחזירו לנו את האור. לא, המאורה האמיתית שלי היא לא כאן בגנות-הדר. היא בצפון הגולן, תחת הערפל הכבד והשלג - כי אם כבר חורף, שיהיה חורף אמיתי. ואי אפשר חורף אמיתי בלי הלהקה.
ממשיך לחשוב. איזה כיף שכרגע החיים שלי אחלה עכשיו. יש לי את הלהקה, ואתם יודעים מה? יש גם אווירה מטורפת של אהבה באוויר. וגם חברים בני-אדם, שאינם חלק מהלהקה, בזמן האחרון ממש לא חסר. אני לא כל כך מפחד מהחורף הזה. נשרוד אותו כמו גדולים.
ועדיין אני עוצם עיניים כל גשם ראשון, ממש כמו שביקשת. זה בלתי נמנע, וכשהקיץ יחזור ותיכנסי בפעם הראשונה לים את תרגישי את זה בחזרה.
דר.
=========
אפילוג - סמים נגישים לכל
אנדרנלין.
תוך כדי שאני רץ, דמיינתי איך אני תופס בחורה יפה, בערך בגילי, שרצה גם בשעות המאוחרות האלה של הלילה במסלולים המסוכנים האלה, ואונס אותה. מעצבן אותי שאני כנה איתכם כל כך רק כשאני שיכור. אני בן אדם נוראי ומתוסבך. מזל שאני שולט בעצמי.
אלכוהול.
אני כל כך שיכור עכשיו. בא לי להגיד לכל אחת בעולם שאני אוהב אותה. ספציפית לכמה. הראש מסתובב, הלב דופק, החיוך מרוח.
איזה כיף להיות שיכור.
ירוק.
בחיים לא עישנתי. איזה חבל?
=====
דר הסאחי. נתראה בסוכות ב', כשתוכלו להסגיר אותי למשטרה כי אתם חושבים שאני מסוכן לציבור. בטח בבוקר אני אתחרט שכתבתי על האונס שלא קרה מעולם. ולא יקרה, כי אני בשליטה מלאה, אפילו עכשיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
