נפתח בשיר, ואחריו בפוסט בינוני להחריד:
===
כשאת מפספסת רכבת
על מה את חושבת, מה את עושה
תראו איך הדלת נטרקת
והיא מתרחקת במנוסה
האם את יושבת פתאום ובוכה
שוקעת בבאסה ומבוכה
בוהה אל האופק בחצי תקווה
שיש עוד רכבת קרובה
כשהתחנה מתרוקנת
מי מכוון את התנועה
כשהסערה מתקרבת
איך זה שוטף את מה שהיה
אותו הקטר לא תראי אותו שוב
הזמן שבזבזת - היה זמן חשוב
יש לוח מידע מאוד מאכזב
כי שום דבר לא מתקרב...
אז..
תצאי אל הכביש ותקחי איזה טרמפ
גלי שם בחוץ עולם מהמם
נצלי כל דקה להיות מאושרת
אין לך שום דרך אחרת
==
קימורי גוף אחד מעצבים גוף שני - הכל משוגע, הכל הגיוני
ואיך זה שאף אחד לא שואל, מה הייתי נותן בשביל לקבל
ואני איש קטן שאין בו קנאה, אם טוב לה עכשיו ואם היא בריאה
נותר לי רק לקוות ולחשוב שלא יתקשה לאהוב
==
ביומיים החשובים למדתי שני דברים מאוד גדולים, האחד על חופש - והשני על הקנאה.
חולצה שאני באמת אוהב ללבוש, זו חולצה שלא יהיה אכפת לי לזרוק אם יהיה בכך צורך. עד כאן על חופש.
(ומכאן החלק הגרוע של הפוסט)
===
אני מיקמתי את המזרון שלי קרוב לכניסה ונרדמתי, כנראה קרוב מדיי. צעדים של 4 רגליים, שתיים מהן קלילות ומוכרות והשתיים האחרות כבדות יותר ומוכרות פחות העירו אותי משנתי הקלה. צחוק מוכר לצד צחוק מנוכר, יד שאני מסוגל לתאר אותה בספר שלם לכודה בתוך יד שלחצתי פעם או פעמיים לכל היותר כל חיי. אין בי קנאה, אני משכנע את עצמי. שתעשה מה שעושה לה טוב, ולי אין שום מילה בנושא - מאלף סיבות שונות. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא מקנא בגלל הבלעדיות והרצון להיות מיוחד, היחיד שזכה להכיר את הפלא המדובר, אלא שאני רק רואה בן אדם שהולך לקבל משהו שלי כבר אין - קנאה שגם היא פסולה כמו כל הקנאות, אבל לפחות לא עומדת ראש בראש עם האדאולוגיה שלי.
הראייה בהירה יותר. מצליח להסתכל קדימה. מצליח להגשים את מה שאני חושב. כיף רצח.
===
היה סופ"ש מאוד מטלטל רגשית, והוא עוד לא נגמר. קנאה, חופש, תסכול, אהבה, הקרבה.
שבוע טוב חבר'ה, תמשיכו לחיות את החלומות שלכם, אני בדרך להגשים אחד.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
