ואני מרגיש בעמדת נחיתות. עומד מולך בשפתיים סדוקות מהקור המקפיא בלילות והחום הכבד בימים, כשאת צוחקת עליי דרך החיוך שעל שפתייך נטולות הפגם. אני מגייס לטובתי את כל הכימיקלים המוכרים והטובים כדי לעמוד בקצב שלך, כשאת מסתובבת בארץ אל תוך הלילות ואני נרדם אצל סבתא בסלון בפעם המי-יודע כמה.
אני כבר נסעתי אלייך פעמיים, בשני לוקיישנים שונים, ואת - עסוקה מדיי בשביל להגיע לפאתי נתניה לעשות איזה צהריים, או איזה לילה, או איזה בוקר, או איזה שילוב ביניהם. את אדם חופשי, ואני? אני עבד לחופש, בכל פעם מוטלת עליי המשימה הבלתי אפשרית לכבוש את העולם ב48 שעות ואני עושה מאמצים אדירים לעמוד בה. תחושת הפספוס היא תמיד קשה, אבל תחושת ההצלחה החלקית מצליחה להיות לי לנחמה.
אני נמצא בשלב מסויים בחיים שלי שבו אני יכול להגיד שאני חושב שאני מסוגל להתמודד עם כל מחסום פסיכולוגי בהצלחה. שבו המילים "אני לא יכול", ואפילו "קשה לי" נדירות בלקסיקון שלי כמו סצינות נטולות סקס על מסכי הפאבים בירושלים. ואת לא כזאת, וזה מתוך בחירה, וזה לגמרי בסדר. את הולכת איתי בדרך הזו, ואני מכיר אותה על בוריה. אגב, את הבחורה היחידה בעולם שמתמשת בביטוי הזה ביום-יום. באמת היחידה. יש בזה משהו מאוד חנוני, ויש בזה משהו מאוד שובה לב.
אין ספק שמצחיק לכתוב את כל הדברים האלה כאן, בבסיס האם שלי, שעדיין קשה להאמין שבאת ממנו ממש עד למימד הגשמי - ועוד זכיתי בהזדמנות לוודא בנגיעה שהגעת אליו בשלמותך ולא השארת איזה חלק וירטואלי מאחור. הטקסט הזה לא בא בטבעיות, והוא לא זורם כמו פעם, אולי זה בגלל אובדן כושר הכתיבה, ואולי זה בגלל אובדן הצורך האובססיבי להתבטא בכתב, כשמצאתי מישהי לדבר איתה ככה בעל פה.
נ.ב. אחרון, אין ספק שביום הזה, שהלילה שלפניו לא נגמר בשינה אלא באור ראשון לחופי פריפריה דרומית, המיטה ריקה מתמיד. כנראה שלא לאורך זמן, ובכל מקרה, אני חושב שאירדם על הספה.
====
לפני ההכנה למ"כים, רגילה, קורס מ"כים ועוד דברים נפלאים שמגיעים בדרך. העולם המשוגע הזה לא עוצר לרגע, ואני מוכיר על כך תודה. משתדל לתדלק את הסיבוב הזה במעשים טובים ככל יכולתי.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
