היום הייתי עם אמא שלי (ועם החברה שלי, אבל לא היא המרכז בסיפור. אגב, יש לי חברה, לכל הלא-מעודכנים) ב"הפקות הורים" - האירוע שבו לפני שלוש שנים, כשאני הייתי בכיתה יא', נתן לי ול21 חבריי לכיתה הזדמנות חד-פעמית לדיאלוג אומנותי עם הורינו מולידינו. ערוץ תקשורת מדהים שמשקף בצורה הומוריסטית, מוזיקלית, מרגשת ומתאגרת את מערכת היחסים בין הילד והוריו.
מדהים להיזכר בקשר שלך עם ההורים בגיל הזה. קשר כל כך רופף מצד אחד וכל כך חזק מצד שני. ההורים מתאמצים להחזיק את הילד קרוב, והילד? לפעמים בורח, לפעמים מתחמק, רק לעיתים רחוקות מרשה לעצמו להישאר בזרועותיהם המחבקות חזק מדיי. פריצת גבולות, חתירה לעצמאות מצד אחד והרגשת חוסר-צדק כשהם לא מספקים לך את מה שכל ההורים האחרים מספקים מצד שני. אהבה עצומה שמתערבבת בצורה קשה מאד עם חוסר הבנה וקצרים בתקשורת, מצבי רוח וסיטואציות שנראות לילד צעיר מורכבות מכדיי שהוריו יבינו (ולעיתים קרובות, הם אכן לא מצליחים).
אני ואמא שלי יושבים בקהל ומחייכים. יודעים שכבר עברנו את השלב הזה, שהתקשורת היום הרבה יותר טובה, שהיום שנינו מכירים אחד את השנייה כשני אנשים בוגרים שעובדים ביחד בחיים האלה. אמא של חייל קרבי אחרי שנת שירות ושל"ת זו לא אמא של תלמיד יא' בלי רישיון.
אז אמא, תודה על כל הדרך הקשה הזו שעברנו ביחד, על הכוחות הנפשיים האינסופיים שהשקעת בי ועל האהבה העיוורת שמעבר לכל ספק. מקווה שיום אחד אוכל לגמול לך ולהחזיר לך את כל מה שנתת לי, ומצד שני - מקווה שלעולם לא תזדקקי לכך באמת ותמשיכי להיות אחת הנשים הכי מדהימות בעולם הזה.
(אני, בתפקיד אמא שלי, מגמת תיאטרון, שלוש שנים אחורה בחיים.)
תשתדלו להחזיר להורים שלכם אהבה. מקווה שזכיתם כמו שאני זכיתי, ואם אתם צריכים להתאמץ קצת בשביל האהבה הזו - תאמינו לי שזה שווה.
דר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
