מה יהיה בזמן אמת?
השעות עברו לאט מתמיד. ישבנו בכיתה ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. המ"פ יוצא היחידה המובחרת שאחראי עלינו לא היה מוכן להגיד כלום והצליח להשאיר אותנו מעורפלים לחלוטין בביטויים כמו "סוף לוז" ו"אנחנו מסיימים כאן". ידוע שהכנת סגל זה חמשושים, ולחץ הבית היה כבד. לא כי לא ראינו בית הרבה זמן - אלא כי הרגשנו שבאמת מגיע לנו אחרי תקופה אינטסיבית ולפני אחת אינטנסיבית פי מאה, ושהסיבה התיאורתית להחזיר אותנו כל הדרך אל הבא"ח בחמישי בערב ולצאת ממנו בשישי בבוקר אינה ראוייה.
הסיבה הייתה שיחה. עוד שיחה. הפעם עם קצין גבוה יותר. ברגע שהם מקבלים פלאפלים הם בטוחים שדווקא השיחה איתם היא שתשנה את המצב, תציל את העולם ותכניס בנו את הרוח שהם רוצים שתשכון בנו. כאילו שהם לא סומכים על פקודיהם הישירים שיעשו זאת, או שלא דיי בכתיבת מכתבים/כרזות (דרך שאני אישית מוצא משמעותית מאוד, והרבה דברים שקראתי השפיעו עליי יותר מדברים שאמרו לי בשיחה המונית). הם רוצים להרגיש מחוברים לשטח, וכשהם על במה מול עיניים מוכהות בשנאה ובפחד הם חושבים שהם עושים את זה על הצד הטוב ביותר.
אז הוא הגיע עד אלינו, הוד רוממותו מר פלאפל. הגיע אלינו ודיבר איתנו ואמר לנו את שרצה להגיד. הדבר הגרוע מכל היה הצורה בה הוא עשה זאת - השפלה, גיחוך, בוז למי שעומד מולו. רתחתי מבפנים וידעתי שאין ברירה. הוא סיים את ההרצאה שלו ואמר לנו שאנחנו הולכים הביתה - ההרגשה הכי טובה בעולם, שבמקרה הזה הייתה קצרה ומהולה בכמויות כאלה של כעס ותסכול שהערך של ההפתעה היה נמוך וכוזב.
אז מה יהיה בזמן אמת?
ושוב אני עושה את הטעויות הרגילות שלי. מתלהם, מגיב בעצבים ובלחץ, לא חושב מספיק על כלל הפעולות שלי. אחרי שמתחתי ביקורת קשה על המצב יצאתי זעוף פנים מבית גולדמינץ הפוך על כל הראש. אמרתי לעצמי שאגיע לבד, ברגל, לאן שאצטרך, בלי תחבורה ציבורית מיותרת. גם ככה הסתובבתי בלי דיסקית והרגשתי כמו סוכן סמוי במשימה סודית להגיע הביתה. התחלתי ללכת בצירים מבצעיים ולנסות לנווט ברחבי נתניה. למען הסר ספק, נתניה היא עיר ילדותי, והיא חלק גדול מחיי. בהתחלה רציתי לפעול לפי תחושת בטן, ידעתי את הכיוון הכללי, הלכתי כמה מאות מטרים. משהו בנוף לא נראה לי. פניתי לווייז - והוא הפנה אותי לכיוון ההפוך. במקרה עבר אוטובוס בדרך ההיא והחבר'ה עמדו שם ולא יכולתי להמשיך בלי להיראות (ולהרגיש) מוזר מתמיד. רציתי בכלל ללכת לשבת בים ולחכות שאחד מהוריי יבוא לאסוף אותי, אבל היה קר ושכנעתי את עצמי שחשוב יותר ללכת לבקר את סבתא. בסופו של דבר הכיוון הראשון שבחרתי היה נכון. הניווט האמיתי הראשון בחיי, הקרוב ביותר למצב-אמת, נגמר באסון בזיוני שהיה מוביל אותי ללא עזרת הטכנולוגיה לקצה השני של העיר. אני אמור לקבל כיתה בקרוב, ולהפוך אותה לכיתה לוחמת. הם רוצים שאני אהיה קצין ואוביל מחלקה בזמן אמת.
מה יהיה?
=============================
ובסוף המ"פ מסתכל עליי ואומר לי שגלחץ נעליים צריך לעשות בכל יום וזו דוגמא רעה. לא הייתה לי שום סיבה לא לגלחץ. היה לי זמן, משחת נעליים, ואפילו את הנעליים. גילחוץ קל של שתי דקות על נעליים נקיות כמעט לגמרי. ביזיתי את עצמי בפני מפקד שאני מעריך, בפעם השנייה ביומיים. כנ"ל על זמינות בפלאפון ועמידה בזמנים.
=============================
באהבה ובמלחמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
