את.
אף פעם לא הבנתי אותך. לא הצלחתי. ניסיתי עד יאוש ופשוט לא הצלחתי. המוח שלך עבוד בצורה שונה לחלוטין משלי - הרבה יותר רגש, הרבה פחות היגיון. אינטואיציה על פני הסקת מסקנות. גחמות על פני מטרות. משפחה על פני, טוב, כמעט הכל. מסגרות.
אולי בגלל חוסר היכולת שלי להבין כל כך רציתי. את לא טיפשה, פגשתי כאלה, אהבתי כאלה, את לא כזו. הדרך שלך הובילה אותך רחוק במקומות בהם רצית, בדרך שסללת לעצמך בעבודה קשה ובמסירות, בהפרדה החתרנית שלך בין עיקר וטפל בכל מחיר, בין העיקר שלך לטפל של כל השאר. להילחם על האמת שאת רואה לנגד עינייך, להפוך עולמות, לבחור את כל הקרבות ולנצח רוב מוחץ מהם. את הקרב הזה שאת בוחרת לנהל מולי, עליי, עלינו - אני כבר לא יודע אם אפשר לנצח. יש פה אויבת משותפת בשם "מציאות", והיא תולשת אותנו אחד מהשנייה בטפרי ברזל מוזנים בדלק מטוסים, בקנאה, בדאגה ובהקרבה.
יש דברים שצריך לשים על השולחן. אני משאיר אותם בכל זאת אצלי, כי אף פעם לא היית טובה בלקבל את מה שאני כל כך טוב בלזרוק באכזריות חסרת עכבות. יש אמיתות שעדיף שלא יאמרו, גם אם הן מפריכות שקרים שנאמרים שוב שוב ושוב. יש לך חולשות, יש לך נקודות רגישות, הן חשופות אליי כמו תא עצב שמציץ מתוך פציעה, מחכה ללחיצה. אין צורך שנעבור את זה. אני לא צריך לשמוע אותך צורחת, לא צריך את האגרופים שלך בחזה שלי ואת שטף הקללות וההכפשות שלא תצליחי לעצור בהתגוננות שלך, ההתגוננות האוטומטית שתמיד מגיעה כשהאמת - לגביי או לגבייך - קשות לעיכול. את לא צריכה את כאב הלב החודר שכהרגלו יהפוך את המשאבה לאגרוף כפוץ שרק מחכה לזנק לפרצוף שלי, לשבור לי את הפרצוף שאת אוהבת, לעשות לי נזק שתתחרטי עליו אחר כך ולא תעזי להודות בכך.
אף פעם לא הבנתי אותך, אז פשוט למדתי לקבל אותך. הפכתי חסין לאש, "הבלתי-נשרף" האישי שלך, יושב בתוך אש התופת שלך כשזו מתפרצת כאילו זה עניין של מה בכך ויוצא רק מעט מלוכלך ומפוחם. זה פוגע כשמנסים לשרוף אותך, גם אם לא מצליחים - ותודה לחוסר האגו והזיכרון הקצר שלי שגם
על העניין הפעוט הזה למדו להתגבר. יש לי רקמה צלקתית שמתרחבת בכל פעם קצת, נפתחת ומגלידה בחזה שלי כשהיא שורפת אותי ואני לא נשרף. זה מציק לי, לא משהו מסוכן אבל מאוד לא נעים. חספוס במקום שצריך להיות חלק, שפשוף במקום שלא אמור להיות חלק אינטגרלי כל כך מהמודעות הפיזית שלך.
אני חושב שזה מתחיל להישמע כמו פוסט פרידה. זה לא. עוד לא החלטתי. קשה לי להגיד שמגיע לך יותר "טוב", אני חושב שמגיע לך יותר "מתאים". יותר "נוח". את יכולה להמשיך איתי ברכבת ההרים הבלתי נסבלת הזו או למצוא מישהו שמתכנן על משפחה, קריירה, לימודים. אני פשוט חושב שאת מוותרת על אהבה לא פשוטה, שאין כמוה ולא הייתה כמוה בעולם הזה. כל אחד מאיתנו, בהחלטותיו, מוותר עליה. שם אותה בצד לטובת האמונות שלו. משהה אותה לרגע הנכון, בתקווה שהיא עדיין תחכה שם כשהכל יעבור.
זה מחיר הנדודים, ועונת הנדודים קרבה יותר מתמיד. אני הולך להגיע רחוק, ואת לא רוצה לבוא. את הולכת להצמיח שורשים - ואני לא רוצה להישאר.
אולי בחורף הבא אני אחזור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
