המיטות שאני ישן בהן בזמן האחרון רכות מדיי. הפוך כבד נורא, יש המון מקום ואפילו כריות או בובות גדולות שאפשר לחבק או לזרוק הצידה, לפי חשק. אני שוקע באחרת לילה אחר לילה, טמון במזרון, ריח כביסה עוטף אותי. חושך מוחלט ואוויר בטמפרטורת החדר מנתקים אותי מהעולם החיצוני של כוכבים ורוחות, הרעשים היחידים שלעתים זולגים פנימה עם רחשי הבית שמתעורר - בדרך כלל אחריי. כלב או חתול תמיד מקדימים את דיירי הבית, מתופפים בצעדים קלים על הריצפה שבחוץ.
אני פותח עיניים ובוהה בסביבה שלי, תוהה על בעליו המקוריים של החדר, על סידור המצעים. שוקע בחלומות התפר בין הדמיון המשתולל בשינה עמוקה, הבלבול שבהתעוררות והפנטזיה שבהקיץ. החוויות, אוויר הפסגות, מי בורות המים, הנשמות הנחשפות, האנדרנלין, הקפאין, האלכוהול והTHC, במינונים שונים בכל פעם, מסדרים את החדרים הפנימיים שלי מחדש ובלילה נראה שהכל מתמזג לסדר וגוף אחד בתהליך ארגון שהוא על גבול המשחק. "עכשיו משחקים בלהחזיר דברים למקום" אני רוצה לומר להם, אבל גם את המקומות הם כבר שינו, בנגרות וסיתות ומיסגור הם משנים את המבנה ויוצרים חלל אחר ממה שקודם היה בגבולות של ה"אני" שלי.
שלוק אחד של תה צמחים קר שנשאר מאתמול בלילה זורק אותי 5 שנים אחורה, רמת הגולן, קיבוץ אורטל, קומפלקס 1 בניין ראשון מהכניסה קומה שנייה. מיינדסט של חופש, של שליטה. הרגשה אמיתית שאתה חלק מהעולם, והעולם הוא חלק ממך. רגשות אשמה על טעויות העבר שמתמוססים בתוך כל זה במן טעם לוואי שבקרוב יעלם. טרמפים חוצי חבל-ארץ וטבע, אלוהים כמה טבע, העצים וההרים והכבישים המפותלים והמשובשים. השמש מציצה מבין העננים, כמו שהיא מציצה מכאן, מאירה את הרי ירושלים ואת בנייני עיר הבירה הנישאים עליהם.
ירושלים זורקת אותי למקום אחר. רק אתמול התעוררתי שם, בעוד מיטה חמה מדיי, אחרי לילה שהיה לי טוב בו על אף הביקורת העצמית וההרגשה היום יומית שלי שיש דברים ביחסי אדם לאדם שבהם אני לא עומד בציפיות המינימאליות ממבוגר תקין. כמה עברתי בעיר הזו, כמה היא העבירה אותי, בדרך אליה וממנה, בתוכה, עמוק ככל שאפשר ובכל זאת בפספוס של אלפי פנים אחרות שלה - של רוחב יריעתן של כנפי השכינה, של שערי שמים מעל העיר הזו, של המילניומים שעברו עליה כשהיא עמדה שם, ממש שם. מסתכל על חומות העיר, מסתכל להן בעיניים - דרך עיניים של מוכר בשוק, בפינה עם אגריפס או בחנות הקפה שבה פשוט לקחו לי 50 ש"ח על 250 גרם קפה ולי פשוט לא היה כל כך אכפת. את השרוואלים הלבנים שרציתי לקנות, רק ב20 שקל, שיהיו לי לאשראם והחלטתי לא לקנות עכשיו - אלוהים יודע למה.
אני עוד אחזור לעיר, אבל המדבר דורש באגרסיביות את זמן האיכות שלו. שלושה וחצי שבועות לא הספיקו לו, ואיך יספיקו? הוא הריק בכבודו ובעצמו. יש בו כל כך מעט חומר, כל כך הרבה כוח, כמו בחור שחור אתה צולל לנצח לרבדיו ולעולם לא נבלם. כמה מים נדרשו כדי לחצוב בו את מה שהוא היום, כמה זמן נדרש למים האלה להגיע לשם. אני לא רוצה למצוא את עצמי, להפך - אני רוצה שהוא יהיה פחות דומיננטי. יותר חלק מהחוויה.
ואם כבר עצמי, אז עד הסוף. שיהיה חזק, רלוונטי, משמעותי. לא לפחד "להפריע" לאחרים - כל עוד אתה לא פוגע. תקשורת היא הזדמנות שאתה פותח בפני מישהו אחר, והוא יכול לקבל או לדחות אותה. הזדמנויות עושות את העולם הזה מעניין יותר, אפשרי יותר, מנוון ומבודד פחות. כמה שנים אני יכול להגיד את זה לעצמי? קרוב לעשור שזה רץ אצלי בראש. אני מרגיש שאני עושה צעדים נכונים, לפחות זה. צעדים נכונים למטרה הנכונה, בפעם הראשונה.
ואת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
