אני מרים שנייה את העיניים מהמסך הקטן כדי להקליד טקסט המיועד למסך הבינוני ואולי יום אחד יגיע איכשהו למסכים הגדולים או לפחות חזרה לאלפי מסכים קטנים נוספים.
החום הזה בלתי נסבל. אני נוטף 24 שעות ביממה מ90% מחלקי הגוף וזה לא נפסק. אני טפטפת של מים מלוחים בניחוח אנושי, הבגדים סופגים, המזגנים מנדפים והינה זה חוזר. מנסה לישון צהריים, מתעורר 4 פעמים בהפרשים של עשרות דקות ומוותר. שותה קפה - קפה קר! - והקפאין רק מגביר את התחושה הזו. מנסה לעשות ספורט ונאלץ להתחבט בשאלה האם אני במהלכה של ריצה או שחייה. ויתרתי על מקלחות, אני פשוט מתנגב עם מגבת - וזה מרגיש נפלא, הדקות האלה ללא מעטה לחות נוזלי, אבל אלה דקות ספורות שבסופן שלולית.
הולך בעירום כמעט מלא ונדבק לכל דבר מעור בבית. אין לי נטייה להזעה מוגזמת. לא מזיעה בכפות הרגליים, לא בכפות הידיים. גם הריח בסדר גמור. זו הלחות, הלחות הזו מטריפה, אני מרגיש כמו חוליה חדשה בין היונקים לדו-חיים, רוצה להסתתר מתחת לאיזה סלע עד שהכל יעבור. אז מה אני עושה עם החיים שלי? טס להודו. כן כן. גאון. אני אטוס להודו - אחד המקומות הכי מזיעים בעולם, מוקף במזיעים אחרים.
אז אני אעלה לצפון. להרים. ללחות הנסבלת, למחלת הגבהים. להרגשה הרעה. צריך לעלות בהדרגה, אני אומר לעצמי כל הזמן ומקווה שאזכור זאת, כי אני מתמודד אחלה עם מחלות אבל במדינה זרה עם רפואה בינונית וסיכוי גבוה לקלקול קיבה זה עלול להיות להיות הרסני. אבל אעלה בכל זאת, כי אפשר, אז למה לא? שבוע אני אתמודד, איחנק, אקיא, ואז ישאר לי עוד שבוע להנות מהמקום.
אני הולך לעלות אלייך. בסחרחורות אני אראה את הפנים שלך, חצי אמיתיות, אנסה להבין מה עשיתי בסדר או לא בסדר שאת כאן לידי. את באמת כאן? או שאני רק רואה אותך כי אני צריך תמיכה ואין לי? כי אני כאן לבד, ואת ההפך מלבד, אז אני מזמן אותך שלפחות תהיי כאן בעיני רוחי? אני אוהב להיות לבד. הלבד הוא בסדר גמור. רק צריך מישהו שיטפל בי. באמת לא חשוב מי.
עדיף שידע לכל הפחות אנגלית. שיקשיב. יש לי הרבה מה לומר, מה לספר. מה לכתוב. אני לא אתחיל לכתוב באנגלית - זה כבר יהיה הרבה יותר מדיי. אבל לדבר אין לי בעיה. אני אפילו אשמח
עוד בדיוק חודש מהיום אני על המטוס. ניפגש, לפני אחרי ותוך כדי בערוצים התת-הכרתיים. כי אין דרך אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
