אני מנסה להתרכז בכתיבת הקטע הזה לצלילי נעימת ההמתנה הלא-נעימה-כל-כך של המענה הטלפוני ב"אוצר החייל". כמובן שזמן ההמתנה ארוך - כרגיל. למעשה בעת כתיבת שורות אלה אנחנו עומדים על 12:43 דקות. כן כן, 12:43 דקות בהן חסכתי מכם את העול ונאלצתי לסבול בעצמי נגמרו והחלטתי שנמאס לי ואני רוצה חברה. כמובן שחברתכם תהיה רטרואקטיבית, ובכל זאת - יש משהו על-זמני בקשר שבין הכותב לקורא. בזמן שאני כותב, אני מרגיש שאתם כבר קוראים - ובזמן שתקראו, אתם תרגישו שכתבתי באותו הרגע ממש בשבילכם, כמו בשיחה אפליקציונית בזמן אמת - יהיה שם דיאלוג דרך שער הטקסט שחוצה את הזמן והמרחב המוכרים לנו ופותח ערוץ תקשורת חזק יותר מכל רשת סלולארית או ענן אתר.
רק אתמול בחדשות דיברו על המענה הטלפוני האיטי של חברות האשראי והינה מסתבר שגם הבנקים עצמם לא יוצאי דופן בתופעה הזו. אני תוהה אם זה רק אפקט באדר-מיינהוף או שמאז ומעולם זמני ההמתנה הארוכים היו מכת מדינה. באדר-מיינהוף, אגב, זה האפקט הפסיכולוגי שגורם לנו לשים לב לדברים אחרי ששמענו עליהם לראשונה - כמו מילה חדשה שלמדנו ופתאום צצה בכל מקום, פרסומות למשהו שרצינו שפתאום מושכות המון תשומת לב למרות שהיו שם חודשים קודם, שחקנים שרק הכרנו ופתאום מככבים בכל כך הרבה סרטים והיי בכלל לא שמתי לב לתפקיד שלו בסרט ההוא ובוא נראה את סדרת המתח-מדע-בדיוני החדשה שלו.
אני חושב שיש לי אפקט באדר-מיינהוף על אפקט באדר-מיינהוף. מאז שלמדתי את השם התחלתי לשים לב אליו כל הזמן. זה וואחד לופ מתיש.
אני רוצה ללכת לחרבן ומפחד שנציג השירות יענה בדיוק אז. היי, היא ענתה! חכו רגע -
לא, הגעתי למוקד הלא נכון, היא מפנה אותי לבנק והסניף שלי
אה, הם צריכים סיסמא - היא אצלי איפשהו, צריך לחפש אותה בין אלפי המסמכים שקיבלתי כשפתחתי את חשבון הבנק הראשון שלי כבן אדם בוגר במדינה מערבית.
לא, זה לא הולך לקרות עכשיו.
אני מעדיף סיפורים בלי שמות. הינה, אמרתי את זה. שמות מוערכים יתר על המידה. אני אדייק - כי שמות של מקומות, או של חברות אני מאוד אוהב. הם נותנים אסוציאציה, רקע כללי, משהו להזדהות איתו. אני חושב שאני יודע, פחות או יותר, איך רוב האנשים מרגישים כלפי "אוצר החייל", יותר מזה - אני יודע שאנשים ישליכו את מה שאומר על הבנק שלהם - לאומי, מזרחי טפחות, ברגע שאמרתי אחד אתם חושבים על מה שחשוב לכם. אבל ברגע שאני צריך לתת שמות של בני אדם לדמויות העניין מסתבך לגמרי. ה"מאיה" שיש לי בראש לעולם לא תהיה המאיה שיש אצלכם בראש. אפילו לא קרובה. בהרבה חבורות, דווקא כאלה שלא מכירות יותר מדיי לעומק - יותר חבר'ה של צבא, של עבודה, של איזה טיול או סדנא - יש דיבור על "שמות של כוסיות". אני ממש לא מתלהב מנושא הדיון, ולא מהמילים שנבחרות בו, אבל כחלק מהמכנה המשותף המאוד נמוך (שלרוב סותר את רוב הדברים שאני מאמין בהם) השיח מתמקד סביב הדבר הזה.
אין גבול לכמה אנשים יכולים לדבר על האם "מעין" זה שם של ספורטאית או של שמנה. אם "הדר" זו הבחורה הכי יפה או הכי מכוערת בשכבה. כל שם כזה נותן לכל אחד אסוציאציה אחרת, לפי הבחורות שהכיר בחייו. יש קונצנזוס קל בארץ על שמות של טייסים, ובדרך כלל שמות אקזוטיים כמו "קמילה" או "ויקטוריה" מקבלים הקשר דומה, רק בגלל שהם מגיעים מ"המורדים" ולא מהחיים האמיתיים שלנו.
אז בקיצור, אני מעדיף את זה בלי שמות. כדי שהדמויות יקבלו את ההקשר הרגשי הראוי להן. כדי שהבחורה על הבר תיראה כמו הבחורה שאתה רוצה לראות על הבר - ולא כמו הבחורה שהכרת באותו השם. לכל הפחות, אני מעדיף לדחות את אמירת השמות לרגע האחרון, לתת לך - לקורא - כמה שיותר זמן לעצב אותה בראש כראות עיניך. לא, צבע העיניים או השיער ואפילו תיאור תווי הפנים וקימורי הגוף לא באמת ישנו לך. אתה תעצב אותה איך שאתה רגיל, איך שהיית רוצה.
מעניין אותי אם כשאתה קורא אותי בגוף ראשון - אתה מדמיין שאתה אני, או שאתה מדמיין אותי מספר את הסיפור. אני שואל את זה כי את הבחורה אתה בטוח מדמיין כמו הבחורה שאתה חולם עליה - ולא נעים לי להיות זה שמסיים את הלילה בדירה שלה, במיטה שלה, חלונות פתוחים, ג'וינט מעשן ביד וסדינים שמזמן איבדו אחיזה במזרון. אני לא התכוונתי אחי - באמת שלא, זה לא היה בכוונה. אני חשבתי על בחורה אחרת! רק ברגע שקראת היא קיבלה את הפרצוף הזה, את הקימורים האלה, כן - אתה יודע על איזה קימורים אני מדבר. אני, אגב, לא יודע על אילו קימורים אתה מדבר - וכאן כל הקסם.
אז בלי שמות, לפחות עד הקטע הבא, בסדר?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
