Politically Honest.

#FilterIsNeeded

על מה אני כרגע: קפאין מטובל בריקנות וקצת אדים של ספריי להסרת חלודה. 

כבד עליי מאוד לכתוב את הפוסט הזה עכשיו, אבל כמו בקקי אחרי מקלחת - הצורך גובר בסוף על הבאסה. החיזוקיות (ג'וינטים סיעודיים על ערש דווי שרק מחכים להיגאל מיסוריהם ולעבור לארץ האפר והפילטרים) שמאוחסנות בבטחה במסילות שבין החלון לרשת בחדר שלי עושות לי יותר בחילה מכיף, מעבר לכך שהן מדליקות לי נורת ג'אנקיות וריקבון אדומה ומהבהבת. וזה קשה עם כל הפלאשים האלה כשאתה לא בפוקוס. 

אני בפוקוס. עודף פוקוס. אני מודע למרחב. אני מודע לזמן. מודע לחוסר המשמעות של שניהם, של ההתקזזות שלהם אחד עם השני. כמה זמן מתבזבז על הדרך בין נקודה א' לב'? כמה אני מצליח לנצל את הדרכים האלה? אני מבלה את רובן בבהייה באינטרנט. בעצם, זה מה שאני עושה גם בבית - גם בו הזמן לא עושה כלום חוץ מלהתבזבז. אני לא מפרסם את השיט הזה בבלוג המסחרי שלי - כי אין לשיעמום הזה קהל. אני לא יודע בכלל אם יש לי מה לפרסם בבלוג המזדיין הזה. אני בונה על זה שכולם דפוקים כמוני. קיבלתי הזדמנויות אדירות לחשיפה ואני מבזבז אותן על חומרים מיושנים ולעוסים. תהיות על מערכות יחסים. למי פאקינג איכפת.

אני רוצה את האומץ לכתוב על החיים שלי כיצור נאלח שפגע בבחורות מספר לא מבוטל של פעמים, מתחרט על מעשיו ומבטיח לחרוט על דיגלו את קידום המלחמה במיניות החולנית של המאה ה21 - אבל אני מרגיש שאני צריך את האישור של הבחורות האלה. אין לי את האומץ לבקש מהן. לא בא לי להפעיל את הטריגר הזה. אני יודע שהמחשבות והזכרונות האלה הפכו אותי למי שאני היום בקטע הכי טוב שיש - אני לא יודע מה זה עשה להן. הן למדו מזה? או רק נפגעו והדחיקו? 

אני זוכר דברים גרועים. לא יודע כמה הם חמורים בסקאלה החוקית, אבל הם חמורים בעיני. יש פה אפילו פוסטים שמתעדים את התהליך הזה, לדעתי. אפשר למצוא כאן זכרונות מהילד שחושב שפתיחות מינית היא הפיתרון לכל בעיה בחיים ומי שלא מבין את זה רק צריך שיעזרו לו להבין את זה. גם בכוח אם צריך. מוזר לכתוב את המילים האלה בעמוד שהולך להתפרסם, הנחמה היא שהבלוג הזה ו"פרסום" לא בדיוק הולכים יד ביד. זה דבר טוב לפעמים, במיוחד כשיש בלוג מסחרי.

אז זה יהיה הפוסט הבא. זה יהיה הדבר הבא שאכתוב - בעילומי שמות, מקומות וזמנים - מלבד הזהות האישית שלי. תחזיקו לי אצבעות, ובבקשה - תסלחו לי על זה אחר כך.