תמיד רציתי לכתוב ספר. ואני לא בן אדם שרק רוצה ומחכה שזה יקרה, לא סתם פנטזיונר בטלן, אני אחד שמנסה. אומנם זה הסתכם בשלושה-ארבעה ניסיונות קלושים, והשיא היה 4 פרקים שבכל אחד מהם מספר עמודים שנופל מחמישה, אבל ללא ספק ניסיתי. שמתי את הלב שלי בזה, וראיתי בעייני רוחי את ההתחלה ואת האמצע, בדרך כלל הבעיה שלי הייתה להגיע מהאמצע לסוף. אבל היי, אם היינו רואים את הסוף של כל דבר מיד כשהתחלנו אותו, היה קשה מאוד להנות מהחיים. בדיוק כשיצא הספר השישי של הארי פוטר, למשל, בחור אחד בלונדון קנה מגאפון ועותק של הספר. הוא קרא את העמודים האחרונים בלבד, יצא עם המגפון והרכב לרחובות העיר הכי בריטית בעולם וכרז "Snape kills Dambeldor!". סיפור אמיתי, אגב, אבל אין לו המשך. סיפור קצר עם פואנטה לכל החיים. תהיו בטוחים שאחר כך, האיש הזה נהנה וצחק יותר מכל האנשים שקראו את הספר במרירות תוך ידיעת הסוף, ומצד שני אולי ספג גם מכות רציניות ו-ונדליזם בצורת ברק על המצח של המכונית שלו ממעריצי ג'.ק רולינג שסוטים מהסטריאוטיפ.
בספרים יש כסף. ספרים שכתובים טוב יכולים לעשות את הסופר מיליונר, יכולים לרשום אותו לדורות. סיפורים קצרים יכולים לזכות אותך בשיעור ספרות מרענן לילדים בתיכון שבו יוזכר שימך או, למרבה האירוניה, שחבר'ה רציניים יזמינו אותך לכתוב ספר של ממש. אנשים חושבים שאם אתה מסוגל לכתוב היטב, אתה מסוגל לכתוב גם ספר, וזו טעות מרה. עלילה זה דבר שמאוד קשה לפתח, דמויות זה דבר שמאוד קשה לשמור עליו ולעצב אותו שלא-לדבר-על להציג אותן אחת אחת. כדי שהאקדח ירה במערכה השלישית צריך לשתול אותו בראשונה, וכשאני שותל אקדח אני מרגיש שאני מפליל את עצמי ברצח. אני יודע שזה לא אמיתי, אני יודע שאני עובד על מישהו וכנראה גם על עצמי, אבל קוראים מתים על החרא הזה. כולם אוהבים שעובדים עליהם בעיניים, הולכת שולל היא הקסם של העולם האמיתי, וכנראה שאני ממש גרוע בזה.
בלשקר, אגב, אני סבבה. אומרים עליי שאני מניפולטור, אבל אני לא עושה את זה בכוונה. זה שילוב של קסם אישי טבעי והסתכלות מאוד אובייקטיבית על דברים, שבעזרתם בסופו של דבר הכל נופל במקומו. הייתי ממשיך להלל את עצמי אבל זה משהו שקוראים לא מתים עליו, הם מעדיפים שאני אהלל אותם או אשבור ואקבור מישהו שהם מזדהים איתו מצד אחד והם לא אוהבים אותו מצד שני.
אני מרגיש שהולכתי אתכם שולל. אפילו בשביל סיפור קצר הוא גרוע, ספר הוא בטוח לא יהיה - הדמות היחידה היא אני, האקדח מופיע רק במערכה השנייה והדימויים המעניינים מעולם הארי פוטר גורמים לי לתהות למה כתבתי על עצמי דברים כל כך טובים קצת אחר כך. אבל היי, אולי הספר שלי יהיה אוסף סיפורים קצרים, ואחרי הכל - זה תמיד, תמיד עניין של אימון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
