לא יודע מי האידיוט שקנה לכאן את העכבר הזה עם לחצן ה"הקודם" האוטומטי שיש לו בצד שמאל למעלה ממש קרוב לכל שאר הלחצנים. אני גם לא יודע איזה איש מערכת מקולל פה לא חשב על האופציה ליצור חלון שישאל אותך "האם אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מהדף" כשיש לך 20 שורות תוכן שנון ומקורי כתובות על המלבן הלבן הזה שעוד מעט ישנה פורמט אל תוך דף מרשתת בורדו-קרמי שמעוצב בטעם רע. אבל אני כן יודע שאני שבור מבפנים, כי אני עושה את הוויתור הכי קשה וכנראה הכי צודק שאפשר לעשות - הוויתור על מישהי שאתה אוהב.
כיאה לבן אדם שרואה את העולם אחרת, כנראה שאני גם אוהב אחרת. כנראה שעם העובדה שלפעמים הצבעים נראים אפורים ודהויים ולפעמים הם נראים יותר חיים ובועטים מאיי-פעם, כמעט בלי קשר לתאורה, ועם העובדה שלפעמים מגע שפתיים יכול לעשות אותי המאושר באדם ולפעמים זה כמו ללטף גופה של לטאה, זכיתי גם לפרספקטיבה מאוד לא נוחה על הרגש שכולכם קוראים לו "אהבה". היא באה והולכת, כמו בחורה חסרת מעצורים במערכת יחסים פתוחה, אף פעם לא תדע מתי היא נשארת לישון ומתי היא קמה מוקדם בבוקר בשביל הקריירה או בשביל בגידה מוסכמת. כשמתייחסים אליה טוב מדיי היא בורחת כל הזמן, וכשלא מתייחסים אליה היא צורחת לתשומת לב, תוקעת את טפריה המסודרים והיפים עמוק במשאבה שלך, בעוד שלך כבר אין מה לתת לה.
והינה קרה המקרה שהאהבה הזו קיבלה פנים. מהממות, אגב, עם זווית בחיוך ועיניים גדולות מפוצצות בצחוק ובדמעות בבת אחת, שמאחוריהן בית קולנוע קטן שנקרא מוח ולא מפסיק להקרין סרטים. עם גוף של מתאמנת בנבחרת ישראל בהתעמלות קרקע (ואני אפילו לא מדבר על איך שהוא נראה) ועם קול עדין, סקסי וביצ'י לסירוגין. ממלמלת לעצמה שירים, מוקסמת ממוזיקה. לא כל כך טובה בלהבחין בין טוב ורע, ובין עיקר ותפל, ולפעמים הרחמים והפחדים שלה שלה חזקים ממנה עצמה. היא כמעט כל מה שהיא יכולה להיות. רק אחוזון של שחרור והיא במסלול הישיר לשלמות.
אם היה לכם את זה בידיים, אבל עדיין לא הייתם מסופקים. במקרה שלי, כנראה שהחור שבלב מעתיק את עצמו ופוער חור בין הידיים, גורם לה להחליק לי מבין האצבעות. אני מצטער, אבל זה הזמן לשחרר. כי לתפוס ולהבטיח שלא תיפול אני כבר לא יכול, כי הלב שלי צועק את השם שלך ובהד אפשר לשמוע 40 קולות אחרים שאת חלקם אני אפילו לא מכיר. דרך החורים האלה בידיים נפל הסכין שנתקע לך עמוק בלב. אני רציתי להציל אותך, ובסוף הפכתי למה שבאתי להציל ממנו. לא יודע איך אני אוכל להיפתר מהאשמה, שנחתה עליי באיחור של חודשיים. הרחמים העצמיים שלי עיוורו אותי ממנה.
"לא מגיע לך מישהו כמוני", פשוט כי מגיע לך יותר טוב. "לא מגיע לי מישהי כמוך" כי מגיע לי הרבה פחות, מגיע לי מישהי נגועה בחטאים ובפחדנות בדיוק כמוני, שנהיה קורבנות אחד של השני ולא שנמצוץ דם כטפילים כמו שאני עושה עד עכשיו. אני הורס אותך, אני לא נותן לך את מה שאת צריכה ומונע ממך לנסות להשיגו בלעדיי.
אני אוהב אותך. וזה מה שעושה את זה כל כך קשה. אבל זו לא האהבה הנכונה, יש לי משהו עמוק יותר בלב, אני משתדל להאמין בזה כי הסיכוי למצוא בחורה והסדר שילכו עם מה שקורה כאן ועכשיו נראה אבוד בכל רמה סטטיסטית אפשרית. זה הזמן להחליט - תוציאי אותי מהחיים שלך או תשאירי אותי לפרק זמן לא מוגבל. אני אצליח לשרוד כל החלטה, השאלה היא מה איתך.
לילה טוב ב3:24 בלילה ביום ראשון. נהנה.
4:10
אז עכשיו זה זמן להחלטות. אנחנו ניפרד עכשיו, נתק, לחודש. מינימום. למה? כי אם זה לא אמיתי דברים חדשים יצוצו ויראו אטרקטיביים ואמיתיים תוך חודש. זה יתחיל לכלות את עצמו, תוך חודש. אם זה אמיתי זה ירגיש כאילו לקחו לך רבע מהפאזל ואתה באמת תקוע לגמרי. שיהיה בהצלחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
