לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Politically Honest.


אהבה חופשית.

Avatarכינוי: 

בן: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2014

חי ובועט


אל תדאגו קוראים נאמנים ומשועממים אבודים שהגיעו לכאן במקרה, המלך חי ובועט! כמות העידכונים המועטה נובעת מחוסר תהומי בזמן ובאנרגיות אחרי שבועות קשים ומפרכים בצבא וסופי שבוע קשים ומפרכים בקריעת הארץ לאורכה ולרוחבה. אפילו ברגע זה ממש מופעל עלי לחץ פיזי מתון להיכנס למיטה עם בחורה יפהפייה, אבל בשביל להישאר הגיבור שלכם - אני מוכן לכבוש את יצריי.

 

כרגיל ביומן-אינטרנטי זה אתחיל בתיאור ההרגשה. היתרון הגדול בבלוג הזה, מעבר להיותו תיעוד אוטוביוגראפי של חיי, הוא היותו "אמוציוגראפי" - תיעוד חוויות רגשיות ומנטאליות בזמן אמת לאורך, ובכן, כבר כמעט 6 שנים על בסיס חודשי לכל הפחות. ההרגשה מדהימה. משהו בראש שלי אומר לי שאני יכול לשנות את העולם. קיבלתי פידבק חיובי על העשייה רבת התחומים שלי בזמן האחרון, בעיקר בקורס מ"כים חי"ר אותו אני עתיד לסיים בחודש הקרוב, ונחשפתי לגורמים מעוררי השראה כגון אתר "TED" ומגוון ספרים שגורמים לי להאמין בעצמי ובעתיד טוב יותר. עמוד התמיכה האחרון והחשוב בהרגשה הזו היא הבחורה הנפלאה עימה אותה אני משתף בחיי ומשתדל להשתתף בחייה, שבמילים ובמעשים נותנת לי דברים רבים שעד עכשיו יכולתי רק להתחנן אליהם.

 

אני מניח שכבר הבנתם שהזמן שלי קצר וההשראה מרובה. לכן אכתוב כמה פיסקאות קצרות ושאלות מעוררות, למרות שכל נושא פה זכאי לפוסט מושקע ומורחב. 

 

היסטוריה עכשיוית. בכתבה שקראתי היום ב"ישראל היום" (עיתון שכמו גורמים רבים בתקשורת נמצא ברמת ה"מפוקפק" מבחינתי, ובכל זאת) קראתי שלומדים ברומניה על שואת העם היהודי כחלק מתוכנית הלימודים. אין ספק שהנושא חשוב ללמידה, הן בישראל והן באירופה, אבל אני חושב שהנקודה מתפספסת. הרי אחת הסיבות העיקריות בגללה לומדים על השואה בכלל ואת ההיסטוריה בפרט היא לא לחזור על טעויות, מניעת שובם של אסונות אנושיים כאלה ואחרים בשרשרת לא נגמרת. שאלתי היא - למה, בשום מקום שאני מכיר לפחות, הדברים שקוראים בעולם בהווה אינם נלמדים בשום צורה מלבד כמה מילים מ"אחראי אקטואליה" בשיעור חינוך? מדוע רצח העם שמתרחש כרגע באפריקה, הסיבה בגללה מגיעים פליטים כה רבים לישראל, אינו נלמד על נתוניו ומקורותיו בשיעור אזרחות או היסטוריה? איך יגדלו הילדים להיות אזרחים מעורבים ומשפיעים במדינתם כשהידע שלהם על העולם הרחב (ומדינתם שלהם) מסתכם בעיקר במלחמות שהתרחשו לפני כמה עשרות או מאות שנים ובמה שהם שומעים מההורים ומהתקשורת בחצאי מילים שלא מכוונות אליהם ממילא. 

 

ההצעה שלי (אותה אני מקווה לשלוח במכתב לשר החינוך בהקדם האפשרי) - ציון בהיסטוריה או באזרחות שימדוד את הידע ואת ההבנה של התלמידים על נושא אקטואלי בעולם - החל ממלחמות ומחיקת עמים שלמים וכלה בבעיות אקולוגיות ואנושיות. מבחן, עבודת חקר או חלק מיניאטורי בבגרות - רק כדי לייצר את ההבנה שאין טעם בהיסטוריה ובאזרחות אם אינך משליך אותן על המציאות המתרחשת סביבך.

 

אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי - למה אני? 

מי מכם הכיר את המשך המשפט? בתור חילוני גמור שהתעניינותו התיאורתית בתרבות היהודית גדולה והתבטאותה במעשים אפסית, שמעתי לראשונה את המשך המשפט רק בשבוע שעבר. ההמשך הקסים אותי. בשתי הרצאות ששמעתי השבוע התחזקה התפיסה הסוציאליסטית-שיתופית שלי באמונה לפיה אדם שנותן יותר הוא אדם מאושר יותר שסביבתו מאושרת יותר. אחד המרצים סיפור שהוא מתנדב בגן הילדים של ילדיו, מתוך ההבנה הפשוטה שלא דיי בכך שייתן את הטוב ביותר לילדיו שלו. אם יגדלו בחברת ילדים לא-מאושרים (ולא מחונכים כראוי) לא יהיו מאושרים בעצמם, או יהיו מאושרים פחות, ולכן יש לתרום לחברה ולסביבה כולה כדי לעשות שינוי על פרט היקר לנו. וכמו שנגמר ציטוט שבור אך משומש זה - ואם לא עכשיו, אימתי?

דרך ארץ קדמה לתורה - ובלי תורה אין דרך ארץ משפט שאני פחות מסכים איתו אבל גם כן מחזק את הנקודה שדרושה חקירה מעמיקה יותר של המקורות שלנו לפני שנמשיך לזרוק ציטוטים כאלה ואחרים.

 

ציטוטים רבי משמעות איתם אסיים את הפוסט:

"אל תהיו ילדים - ואל תהיו ילדות" משפט שהתייחס לפציעות אבל נכון בעייני גם לאגרסיביות צבאית ולשיקולים בחיים בכלל. יש לשים לב שאנחנו לא עושים את החלטותינו באומץ מופרז, למען אגו ותהילה ומתעלמים ממה שכואב לנו או יקר לנו באמת, ומצד שני - אל לנו להיות פחדנים ולהתרחק מסכנה או להיות מונעים מרגשות חזקים. אלה שני הצדדים המטים את לב האדם ברגעים הקשים, וצריכים להיות מודעים אליהם.

"השאלה היא לא למה התגייסת - השאלה היא למה באת לעולם" אמר חברי הטוב למחלקה כשדיבר על ה"למה" הכל כך יקר בצה"ל. למה אני כאן, למה אני עושה את העבודה הקשה וכפויית הטובה הזו במערכת הנוקשה והבעייתית הזו. הרבה טוענים שהם רוצים לעשות שירות משמעותי, שהם רוצים להתקדם במסגרת הצבאית ותשובות דומות שנגמרות ברגע השחרור. רבים מהקרביים מחפפים במשימותיהם, לא שואפים למצויינות ורק מחכים שכל זה יגמר. האם נולדנו כדי לבזבז את החיים ולהעביר את הזמן, או כדי להשלים את משימותינו ולשנות את סביבתנו? האם כאשר אני נענה למשימה מותר לי לבצע אותה על הצד הגרוע ביותר? אני באתי לעולם כדי לשנות אותו, כדי לתקן אותו בעזרתם של כל היושבים בו. מקווה שאתם איתי. בשירות הצבאי שלי אני עושה את זה, ואני יודע שאעשה זאת גם בחיי האזרחיים שיבואו עלינו לטובה.

"מדים = מידות" מטבע לשון קצר על בחירת המילה "מדים". בהתחלה רצו לתרגם uniform ל"אחידים" - Uni אחיד, form  צורה, אחידי צורה - או בקיצור אחידים. לאחר מחשבה בחרו במילה קיימת, "מדים", שבמקורות כוונתה לבגדים אותם לבשו כהני העם. המילה באה משורש "מידות", ואני ממליץ לחיילי צה"ל ללמוד מאנקדוטה זו ולזכור שהם נציגי המדינה כפי שהיא צריכה להיות, מופת ודוגמא לשאר העם כי הם מייצגים משהו גדול מהם בהרבה. 

 

 

הרבה מחשבות רצות אבל השינה המתוקה קוראת לי, והעובדה שאני הולך לבלות אותה עם בחירת ליבי שמלבד השמיכה שוכבת בה בדיוק כמו שהטבע ברא אותה, אני נאלץ להיכנע ולהפסיק את שטף המילים.

 

אהבת חינם ושלום עולמי, ובעיקר שבת מושלמת שתהיה לכולנו. ג'מיני. 

נכתב על ידי , 24/1/2014 16:25  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מעיין ב-25/1/2014 21:58
 



קצר בזמן. (כאב של לוחמים)


(הקדמה קצרה ולא מעניינת ואז פוסט רציני וכאוב. מוזמנים לדלג, זה בעיקר בשבילי)

חזרתי לשישי-שבת הביתה לפני שבועיים אינטנסיביים, אני עייף מת וצריך להגיש עבודת חקר ביום ראשון פחות או יותר. יש לי חברה באשדוד, חברים מפוזרים בארץ ובלו"ז צפוף דומה לשלי. אני יושב לכתוב פוסט. לצערי הוא לא יעסוק בנושאים חשובים מאוד או מסקנות מרעישות, אלא בדילמת לוחמים גדולה לגבי פציעות וכאבים. 

 

לפני זה אגיד שכל רגע לבד הוא רגע מבוזבז. מרגיש את זה גם עכשיו כשיש לי המון מה לעשות, אבל אני יודע שבחורה חכמה ויפהפייה מחכה לי עכשיו במרחק שעה נסיעה, גם לה דברים רבים וחשובים לעשות - ובכל זאת היא סובלת מבזבוז הזמן הזה בנפרד. קר בחוץ, קר מאוד, ואין כמו חום הגוף והנשמה שרומנטיקה יכולה לעשות לך. לראות מולך בן אדם ולתת לו את כל מה שהוא רוצה לקבל, לקבל ממנו את כל מה שהוא רוצה לתת, ולקחת את כל מה שהוא רוצה שתיקח. 

 

===

 

הכאבים בכף הרגל שלי בלתי נסבלים. התרגיל שלשום בלילה המחיש לי את זה - אחרי שעתיים ארוכות של המתנה שאחריה התקלה לא צפויה (ובכל זאת הצלחתי לא להירדם ותפסתח את המ"מ-מדמה-האויב שלי לפני שהוא ירה בי ח"קים - בויה!) נאלצנו לסגת בסחיבת פצוע אחד ויחיד. חלק מהכוח סחב, וחלק חיפה - ואני, שמראש בתחילת התרגיל הודעתי על הכאבים ויצאתי בלי ציוד - הייתי בחלק המחפה. כל שנרדשנו אליו הוא הליכה מהירה, מהסוג שלדעתי כל אדם בריא בגיל 14 ומעלה מסוגל לעמוד בו גם בתנאי העייפות והקור ששררו באימון. לא יכולתי להתקדם כל כך מהר. כשאני אומר לא יכולתי אני כמובן מתכוון שכשעשיתי זאת סבלתי מכאבים חדים ונקודתיים שלא הרגשתי כמותם מאז שאני זוכר את עצמי, ולא חס וחלילה שלא יכולתי באמת. 

 

אני עכשיו בבית. אתמול, כשסידרנו את הפלוגה והלכנו לישון, נחתי רוב היום. גם עכשיו אני משתדל מאוד לנוח. הכאבים ממשיכים בשלהם - הליכה בתוך הבית היא עניין מכאיב ולא נעים. נקודה ספציפית שיושבת באמצע גב הרגל, פחות או יותר באזור הגבעה הזו שיש גם ברגל בריאה, כואב לפרקים וגורמת לי ללכת עקום לגמרי. הכאב מתגבר עד פליטת יבבות כשהאצבעות ברגל תופסות זווית כלשהי שהיא לא ישרה לגמרי. אני משחזר את השבועיים האחרונים - 4 ימים רצופים שכללו אימון לשרירי הרגליים, אימון ספרינטים, 4 ק"מ ריצת הפוגות ו1.5 ק"מ בוחן מתקנים עם ווסט. בלילה שבין ראשון לשני בשבוע שאחריו - ניווט של כ-12 ק"מ, כ-שעתיים אחריו ריצת 2 ק"מ עם ווסט, ואחרי שלוש שעות שינה והתארגנות - ירידה לשטח לתרגולים כמו מעבר קיר וחיפויים של שעות  בעמידה.

 

אני רוצה להיות לוחם. אני רוצה להיות מפקד. כשבאתי לחובש הפלוגתי וביקשתי עזרה, הוא אמר שלדעתו צריך תור לאורטופד - דבר שלוקח כמעט חודשיים. יש לציין שקורס מ"כים הוא בן כ-3 חודשים ואני ממש באמצע שלו, ככה שברור שחודשיים של המתנה עם כאבים משתקים באזור טריוויאלי כמו כף הרגל אינם רלוונטיים. מה, לעזאזל, אני עושה?

 

גם לראות רופא באזרחות אני לא כל כך יכול. מלבד רופא שיבדוק אותי בהתנדבות, דבר שגם עלול לכלול צילומי רנטגן ואביזרים נוספים - אין לי סיכוי להיבדק בחודש הקרוב, שבסופו בוחן הסיום של הקורס ובמהלכו שבועות שטח ארוכים. רעיונות יתקבלו בברכה.

 

דר.

נכתב על ידי , 10/1/2014 11:47  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני באה לבד ב-10/1/2014 12:15
 



גו-פרו* (לשם הרגעים שאסור לשכוח)


(על הרים ונחלים - החלק האחרון)

הלוואי והייתה לי מקלדת מיניאטורית ואוטומאטית במוח, שהייתה יכולה ברגעי האמת לפעול לפתע ולתעד בכתב מוחי את המחשבות והחוויות שעוברות מול העיניים. זה היה סוף שבוע משוגע. בשוש כל כך קצר הספקתי לחצות את המדינה הלוך וחזור, להפוך בכמה דקות טיול שטח בדרום לצימר ברמת הגולן, לשבת במקום שבו מעיין חם פוגש את הפשרת השלגים, לקחת טרמפיסטים ליעדם המדוייק, לקפוץ מהגבול הסורי לזה הלבנוני. ובקרוב בחזרה לעזתי.

 

היא זכאית למילים אותן אני לא זכאי להעלות על דל שפתיי. משהו בגוף שלה, בקול שלה, בבחירת המילים שלה גורם לי לבחור בה כל פעם מחדש. וזה קשה, שלא תטעו לרגע. ברגע שהנחתי את רגלי בחדר האוכל של הקיבוץ נזכרתי בצורה חזקה וברורה איך המקום הזה הפיל אותי בפעם שעברה ממרומי אהבתי לערפל השחור, הסמיך והמתוק של האהבה החופשית. המבטים של בנות הקיבוץ, כמות המקומות הנסתרים והנפלאים שבמרחק הליכה, הקור הזה שרק דוחק בך להתחמם בכל צורה שתמצא לנכון. היעדר הניכור, היכולת להסתכל לכל אחד בעיניים, לחייך ולהגיד בוקר טוב גם אם אתה לא מכיר אותו כלל וגם אם אין בכוונתך להתחיל איתה. ובדיוק בגלל זה הכל כל כך מעניין. מתחת לפני השטח, כמו המאגמה שעיצבה את המקום הזה אלפי שנים אחורה. המעיינות החצובים באבני הבזלת, הגייזרים שבעמק - קרוב כל כך במרחק אווירי ורחוק כל כך כשמחשבים את הפרשי הגובה. 

 

* גו-פרו - מצלמת אקסטרים. מחברים אל הגוף ומצלמים תוך כדי הצניחה החופשית, הגלישה בסנואובורד או רכיבת המדרון - הנצחת האנדרנלין האוטומטית.

====

לפני שבוע בדיוק.

השבת שלי התחילה ביום רביעי בבוקר. אחרי יומיים שבהם היינו בטוחים שריימונד, צנחן שזכה לבלות בביתו כ-4 ימים יותר משאר החבר'ה בעקבות נסיבות רפואיות יהיה זה שיתנדב לסגור שבת, גילינו שהכיתה שלו סוגרת שבת ממילא וצריך מתנדב נוסף. אני מתנדב ראשון. ככה חינכו אותי, ככה אני מאמין שכל אחד צריך לפעול. אם כל מי שהיה מסוגל להתנדב היה מתנדב - היה אפשר לעשות את זה בצורה הוגנת ובוגרת. בסופו של דבר, כעבור מס' דקות - אני גם המתנדב היחיד.

 

לקח לי זמן לעכל את מה שעשיתי. קטרינה מחכה לי על קו ירושלים-אשדוד, אמא שלי, אם-אימי אותה לא ראיתי כבר זמן רב ואני שמחה מאוד מרכזית (ובודדת, עצוב לציין) בחייה ועל החברים שנמצאים בבית בתזמון מיוחד. כל אלה לא הצליחו להפיל את רוחי - אני גאה להגיד שלא קשה לי לסגור שבתות. כל עוד אני חושב וחווה את העולם הזה שום זמן הוא לא מבוזבז, שום חוויה היא לא מיותרת, בוודאי לא חוויות כמו סוף שבוע ארוך ורגוע לנופי מדבר מטורפים כשאני מוקף בחבר'ה שחינוך הוא חייהם. תקופה כזאת בתוך קורס אינטנסיבי כמו קורס מ"כים היא בגדר מתנה, גם אם היא באה על חשבון שוש קצר ממילא. 

 

אני המתנדב היחיד. לא רק מהמחלקה - אלא מהפלוגה. השניים הנוספים שאיתי סוגרים שבת איש איש מסיבותיו - מחמוד הבדואי שעישן לא בפינת עישון ודניאל הגולנצ'יק הרוסי שאיחר למקוצרת שלו. מי ברווח, ומי בהפסד. 

רק הגעתי ואני מבסוט. הנופים אכן משגעים, האנשים אכן על הכיפאק והאווירה מעולה. הלו"ז הכללי - 4 שעות שמירה בישיבה, 4 שעות חופשיות לגמרי, ובין 4 ל8 שעות חופשיות בכוננות הקפצה. חי"רניקים מסוגלים להרוג בשביל תנאים כאלה, והגוף שלי שנשחק משבוע ניווטים ארוך וקשה הוכיר תודה.  גם שחיקה נפשית חסכתי לעצמי - בחור שיצא בתחילת הקורס חזר לכמה ימים כדי לעשות שיחות יציאה אחרונות. ישן איתי בחדר, ולא סבלנו אחד את השני מכל הלב. אני בן אדם שמאמין באתגרים, ועוד יותר מאמין באהבת חינם, אבל בכל זאת שמחתי שאני זוכה לתפוס ממנו מרחק בפעם השנייה. 

 

המקום מפוצץ בדמויות ששוות כל אחת מהן סיפור שלם. חמ"ליסטית תורנית חופרת ומצחיקה, בחור אתיופי שנזרק מ4 טירונויות ובילה בכלא הצבאי אחרי מסגרות משמעתיות קשות ועדיין אומר שהוא רוצה הזדמנות להיות לוחם ושזה הדבר הכי יפה בעיניו בצה"ל, ובינתיים מעביר את הזמן בלשים מוזיקה מצויינת בזמן שאתה שומר ולחלוק איתך מעולמו. בני גרעין מכל הסוגים והמינים - חנונים, בחורות אבודות, לסביות וסטלניות, גברים שמנסים בכל כוחם לשמור על ראש למעלה בתפקיד לא קרבי, ואיתם אני - האחוז המבסוט. לכל אלה מצטרפת האקסית המיתולוגית שלי בכבודה ובעצמה, במשרד שברשותה האישית ועם מעמד שמאפשר לה לעשות פחות או יותר מה שבא לה. נצחון האדם על עצמו.

 

6 בבוקר מד"ס הרים. איזה נוף, איזה אוויר, אילו מסלולים. שרירי הרגליים המחוזקים שלי מצילים אותי מנפילות ונקעים, אני ממש מסוגל להרגיש את רגעי ה"כמעט" כשהרגל מתיישרת ברגל האחרון לפני פציעה. את המתיחות ותרגילי הכוח אני זוכה לעשות בקבר בן גוריון בין יעלים וצוקים. נפילות קטנות של ריק ובדידות והרגשת בזבוז זמן תוקפות לפעמים, אבל נעלמות עם הרוח הנעימה שלא מפסיקה לנשוב לרגע. רגע קטן של הליכה למקלחת וההרגשה שמישהו, או מישהי עוקבים אחריך. הבסיס כבר ריק לגמרי מחיילים, רק הסגל נשאר, ובנות גרעין - תסלחו לי, רוב בנות הגרעין - הן בדיוק מה שמספרים עליהן. 

 

נופים מטורפים ובחורות יפות.

נופים יפים ובחורות מטורפות.

עין שעוברת מעקב לחוד

מפשילים שרוולים מורידים כפפות

 

אהבה חופשית. קשה כהשקפת העולם שלך ודרך חייך לא אחת הן, כך שההזדמנויות להן אתה עורג מתפספסות מתוך בחירה בהתחייבות. אלה הרגעים היחידים בהם אני כועס עלייך. עליכן. איך אתן מצליחות להיות כל הטוב וכל הרע, האור והחושך, השדה תחת כיפת השמיים והכלא על מנעוליו וסורגיו. זה לא שהן טובות ממך. לא הנערה המתבגרת האבודה, שרוצה לשיר אך מודעת ליכולותיה הקלושות, בשלה במובנים מסויימים אך ללא ספק חדשה בתחום. לא האבט"שניקית שהכימיה איתה מצליחה לזרום למרות שלא הצלחנו להסכים אפילו על איכותו של סופר, מוזיקאי או במאי אחד. הן לא מגיעות לקרסולייך, לפחות לא ברושם הראשוני. אני טוען שאת טובה מכולן, שתצליחי לשמור על מקומך בליבי ההפכפך, אבל בגללך כנראה שלעולם לא נדע.

הלוואי והיית יכולה לראות את השטח כאן. עשוי כפלי קרקע, תתי ערוצים החוצבים זרועות תמנוניות בהרים ומתנקזים לנחלים האימתניים שבמרכז. אלף פינות נסתרות, ואבנים וצל ושמש. 

====


סיפור הבריאה בהרחבה.

כולם יודעים שבראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, וביום השני הפריד בין המים לשמים - אך סיפורו של היום השלישי, בו נחשפה האדמה, לא פשוט כמו שאתם מכירים אותו, על אף היותו פעמיים כי טוב.

 

בתוך התוהו-ובוהו שבבריאת העולם, לפני שהסתובבו כאן חיות ובני אדם

שררו כאן בלבול בלי מחשבה ומלחמה בלי חיילים - סיפורם של ההרים והנחלים

כל הר חזק, יציב וגדול - חשב שמגיע לו תמיד הכל

רבו ביניהם ההרים על שטחם - מי נגמר פה, ומי מתחיל שם

האם זו שלוחה או צלעו של אחד - או הר חדש שונה ומיוחד

והשטח באמצע - למי הוא שייך? ואב רב עם בן ואח רב עם אח

ודווקא הנחלים - שקטים ורגועים, סבלו מבלבול ברוב הרגעים

לא הצליחו לקבוע צפון ודרום - ואף אחד לא הבין לאן לזרום

נפגשים זה עם זה, מתחברים ביניהם, והגיא פה שלי או אולי שלהם?

 

הלכו ההרים אל בורא העולם ואמרו - נמאס כבר לריב עם כולם!

הלכו הנחלים וביקשו מבוראם - הגד נא מאיפה לזרום, ולאן!

חשב האדון היושב במרומים, ראה שבניו מרגישים מרומים

עזרו נא אתם האחד לשני! ונחל והר חשבו יחד, "אני?"

כן, הוא אמר, כל אחד ואחד - יעזור לארגן פה עולם מאוחד

בין שני כל הרים יפריד נחל גדול, כשירצו הם לדעת - ידעו מי לשאול

וכל הר ינחה את הנחל תחתיו - מה יש לפני ומה אחריו.

 

ומאז, בעולם - ובמיוחד במדבר, שם השטח חשוף ולראות זאת אפשר,

בין כל הר להר יש נחל רחב, שזורם לכיוון שאומרים לו הריו,

ובין שני נחלים, אם עשו לו מקום - יש רכס מפריד בין תהום לתהום

והם שני היחידים בכל העולם - ששומרים על סדרם, לא עושים בלאגן.

נכתב על ידי , 4/1/2014 17:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





47,316
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGemini II אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Gemini II ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)